לעתים קרובות מדי אני מוצא את עצמי מנסה להפסיק לחשוב על אוכל. זה לא קל. אני מסתובב בבית עם חשק עז למשהו טעים, פריך ומשמין. תדירות החישקוקים תגבר בדרך כלל עד שהגוף שלי יקבל את מה שהמח שידל אותו לצוד, וככל שאני מנסה לדכא את הערגונות, המחשבות מתעצמות. זה כלל לא קשור לרעב, רק לחשק. תאווה טהורה. המח שלי אומר לי שזה הדבר הנכון לעשות כרגע ושזה יגרום לי להרגיש טוב: "קח, זה יעשה לך טוב… זה חומר טוב, זה. אתה חושק בָּבמבה!".
מושאי הפנטזיה הפופולאריים שלי הם חמאת בוטנים, בירה ובצק. כשאני חושב על בצק, החלק היצירתי במח שלי (האונה הפרונטלית) מיד מתחיל לחבר כל מיני טעמים, מרקמים וטמפרטורות. מהר מאד הוא גולש לבשר, יין, תפוחי אדמה, עשבי תבלין טריים, חמאה ומלח. אם אני נותן לדמיון הגרגרן שלי להמשיך לבשל בלי להסיח את דעתו אני מתחיל להיות כל כך רעב, שאוכל אמיתי חייב להגיע כדי לעצור את השטפון.
(A nice MLT)
