הבננות הבשלות מדי שבמקפיא במשרד הולכות ומצטברות. במקום לזרוק אותן לפח, שלי עוצרת להן את הזמן בקופסה. בשבוע שעבר הכנתי מהן לדר, שבמשך 7 שעות הרחנו אותו מתייבש לאִטו. הפעם הכנתי עוגה ממתכון המאפינס בננה נוטלה של עינת. הכפלתי כמויות ובמקום למלא בתבנית שקעים, שיטחתי בתבנית הטוסטר אובן.
הריח היה נפלא, התפיחה מעל המצופה ואם הייתי שומע לשלי ומוציא אותה 10 דקות קודם, אולי היא היתה קצת פחות יבשושית במרכז. לא נורא, פרסתי אותה לרוחב והוספתי שכבה של הנוטלה שנשארה בצנצנת.
להמשיך לקרואבארוחות בטבע הישראלי הפראי אני תמיד מוצא את עצמי מחפש את כוס היין שלי. אני זז משם לכאן, רגע ליד המנגל, רגע ליד החבר'ה, רגע ליד הג'ריקן, מניח את הכוס בזהירות בצד ושוכח ממנה לכמה שניות. והכוס מתעתעת ומשנה מיקום כדי לבלבל אותי.
הפתרון? בירה.
לא ממש, גם בקבוק הבירה מסתתר ברגע שאני מפנה לו את העורף.
כדי למנוע נדידת כוסות ולשיפור יציבות הזכוכית על הקרקע, הכנתי לאחותי שני מחזיקי כוסות יין לשטח. אני לא בטוח אם גם לה יש את בעיית כלי הזכוכית החמקניים ובכל זאת הכנתי, פן יחסר. השתמשתי בקצה של לוח עץ (Stave) מחבית יין ובמוט עגול שחידדתי לרמת קוטל ערפדים.
זה מה ששאל אותי דני כששלחתי לו תמונה של המוצר המוגמר.
בניגוד אליו, אני אוהב פירות ואפילו מאד. ובננות לגמרי עושות לי את זה.
את ערימת הבננות שהלכה ונגמזה לה במשרד העניקה לי שלי בסוף היום, כדי שלא אתפוס אותה משליכה אותן לפח.
עיר יפה דרזדן, בעיקר באביב
מדינת המחוז סקסוניה היא סוג של חיה מוזרה בגרמניה. היא אמנם היתה חלק ממזרח גרמניה, אולם בניגוד למדינות המזרח האחרות, שנחשבות נחשלות וקצת סתומות, סקסוניה נחשבת להצלחה. יש לה שתי ערים גדולות ומרשימות – הבירה דרזדן ולייפציג, ויש בה אזור טבע מרשים שנקרא "שווייץ הסקסונית". אולי החשוב מכל: יש בה תעשיית יין ובירה משגשגת. על שלושת הימים ספוגי האלכוהול המשובח שביליתי בלייפציג כתבתי בעבר. ביקור בדרזדן שהתמקד במבשלות הוכיח את הנחות היסוד. בסקסוניה עושים משהו נכון עם אלכוהול.
לראשונה ביקרתי בדרזדן ב-1998. העיר היתה עדיין אפרפרה ועצובה ובמהלך היום הבודד שביליתי בה (נסיעה של כשעתיים ברכבת מברלין) הספקתי לאכול שוק חזיר צלויה במחיר מגוחך ולשתות בירה כהה טובה בגן בירה כלשהו. בשלהי 2009 שהיתי שם מספר ימים, אבל התמקדתי בשוק חג המולד המפורסם ובאלכוהוליו.
כתבתי כבר על כובע הנזיר בגינה שלנו, שהחל מבויש ועד מהרה הפך לטרוריסט שצריך להזכיר לו מדי פעם מי פה בעל הבית. הצמחונית אמרה השנה שהיא תשתמש בו כמה שיותר בבישול כדי להחזיק אותו קטן.
תגובת כובע הנזיר: "!Bring it on".
בכל שנה, כשהוא נותן קפיצת גדילה, רגע לפני שמתחמם שוב, אני מתחיל לדלל את הצמחים: עוקר במשיכה קלה ומשאיר על אדמה חשופה בגינה, כדי שירקבו ויעשירו אותה. אך אין מדובר פה בנזיר פראייר, לא-לא. הפרחח הזה יודע להמשיך לגדול גם מחוץ לאדמה. בכל שנה מחדש, אחרי שכבר הספקתי לשכוח, אני שם לב לזה ועובר לשיטת העקירה והפירוק למקטעים קטנים, שככל הנראה יעילה יותר בדיכוי הצמח.
תגובת הנ"ל לאסטרטגיה שלי: "פחח…".
