כתבתי כבר על כובע הנזיר בגינה שלנו, שהחל מבויש ועד מהרה הפך לטרוריסט שצריך להזכיר לו מדי פעם מי פה בעל הבית. הצמחונית אמרה השנה שהיא תשתמש בו כמה שיותר בבישול כדי להחזיק אותו קטן.
תגובת כובע הנזיר: "!Bring it on".
בכל שנה, כשהוא נותן קפיצת גדילה, רגע לפני שמתחמם שוב, אני מתחיל לדלל את הצמחים: עוקר במשיכה קלה ומשאיר על אדמה חשופה בגינה, כדי שירקבו ויעשירו אותה. אך אין מדובר פה בנזיר פראייר, לא-לא. הפרחח הזה יודע להמשיך לגדול גם מחוץ לאדמה. בכל שנה מחדש, אחרי שכבר הספקתי לשכוח, אני שם לב לזה ועובר לשיטת העקירה והפירוק למקטעים קטנים, שככל הנראה יעילה יותר בדיכוי הצמח.
תגובת הנ"ל לאסטרטגיה שלי: "פחח…".
כשהאביב הגיע והזרעים החלו להתנפח נזכרתי שאפשר לכבוש אותם כמו צלפים – עוד משהו שרק אני אוכל בבית. היתרונות שיש לליקוט זרעי כובע הנזיר על פני ניצני הצלף ברורים: הם במרחק כמה צעדים מהמטבח, אין להם קוצים שקורעים את היד בקטיף, הם מגיעים בשלשות והכי חשוב, השימוש בהם עוזר לדלל את האוכלוסיה של השנה הבאה.
תגובת הפושטק: "כן… זה עוזר לדלל את האוכלוסיה של השנה הבאה… אלה לא הדרואידים שאתה מחפש…"
ככה אני תמיד מכין זרעי כובע הנזיר במלח בפעם הראשונה:
מלקטים כמות כלשהי של זרעי כובע הנזיר ירוקים טריים.
שוטפים ומסננים.
משאירים במסננת מעל קערה ומוסיפים כמות נאה של מלח גס. המלח יגרום לזרעים להגיר נוזלים וכעבור ארבעה-חמישה ימים אפשר יהיה להעביר אותם לצנצנת. אם נראה לכם שנגמר להם המלח, הוסיפו באופן חופשי.
הכבישה הראשונה נגמרה ברגע שהפסיקו לצאת נוזלים.
בתוך הצנצנת הוסיפו עוד קצת מלח גס, סִגרו ונערו.
הכובשים המרשתתים נוהגים לשמור על הצנצנת במקום חשוך למשך חודש לפני השימוש.
כדי להשתמש בזרעים הכבושים, הסירו מהם את המלח (אפשר לשטוף קלות) והוסיפו למנות הרצויות.
חובבי ההתססות בוודאי יהנו לעשות לכובע הנזיר דברים שעושים כשמתסיסים. אדרבא, אני לא שופט.
גם את הפרחים היפים אפשר לשמר. שימו לב שבדרך כלל יש עליהם חרקים קטנים שאפשר להרחיק לפני השימוש.
חומץ פרחי כובע הנזיר – כמו שזה נשמע, פרחים שלמים בחומץ. אפשר להוסיף תבלינים נוספים בשביל הטעם והיופי. אני הוספתי שום ודפנה.
מלח פרחי כובע הנזיר – אותו הדבר, רק עם מלח. בנוסף לפרחים, אפשר גם עלים.
