אני לא טיפוס של בתי קפה, נדיר למצוא אותי יושב בניחותא במקום ציבורי. ניחותא, מבחינתי, זה לבד או עם משפחה וחברים טובים בחיקו של טבע ירקרק. ציבוריות, איך לומר, דופקת לי את הניחותא. אבל כשכן מזדמן לי לשבת על קפה אני מתייחס אל הארוע כאל חוויה אנתרופולוגית. אני מרגיש שנזרקתי לתוך סרט של "הגיאוגרפי הלאומי" ושקיבלתי את תפקיד הקריין. בקטע הבא אנסה להעביר לכם את החוויה.
8 לפנות בוקר. עוד בוקר קשה אחרי לילה צמיגי עם אינדיאנית בת שנתיים, עקשנית כמו כתם של רימון על חולצה לבנה. מה יש לומר כשאין מה להגיד, ילדים זה שמיכה. חמודים, אבל מעייפים. אני מתמוטט ליד שולחן קטן בבית קפה באזור כפרי בעליל, מוציא כלי של כתיבה ומביט סביבי. בחוץ טרקטור חוצה שדה ובָרקע הברושים, שמי שרב חיוורים וכביש ראשי עם מכוניות שממהרות לפקק.
