מי יודע מה המשותף לשמות הבאים: יובל, דניאלה, שירן, עמית, רביד, ז'ניו, בלה דונה, מוסקיטל, פינטון, מונטנגרו, פיטנזה, איקרם, ראסימו, סר אליאן, לנסלוט, מטיאס, אנטונלה, נפרטרי, קרמבה?
תשובה: כולם זנים של עגבניות.
(שוב תמונה של עגבניות באמצע הבלוג)
כמה כבר זנים של עגבניות יש? תשאלו. הרבה. הרבה מאד. למה צריך את כולם? כי יש דרישה בשוק. בהרבה שווקים בכל העולם.
בכניסה לחממה במושב בצפון אני פוגש את מורן, מטפח זנים. מורן סוגר מאחורינו את דלת הרשת, מדגים איך טובלים את הנעלים בשלולית של חומר חיטוי ופותח לפנינו דלת רשת נוספת. זה לא שהעגבניות פה ממודרות מרוב סודיות, פשוט לא רוצים שתחטופנה מחלות מזדמנות ובטח שלא יתערבו בתהליך ההתרבות שלהן כל מיני חרקים לא מתוכננים. הן שומרות בקנאות על ה-DNA שלהן, העגבניות. מוצר הדגל של החברה הצפונית הוא עגבניה, מטעמים היסטורים, אתו התחילו. יותר מ-50% מזרעי העגבניות בקטגוריית הסטנדרט (180-200 גרם) בארץ מגיעים מהזרעים שלהם.
