בית חרושת לעגבניות

מי יודע מה המשותף לשמות הבאים: יובל, דניאלה, שירן, עמית, רביד, ז'ניו, בלה דונה, מוסקיטל, פינטון, מונטנגרו, פיטנזה, איקרם, ראסימו, סר אליאן, לנסלוט, מטיאס, אנטונלה, נפרטרי, קרמבה?

תשובה: כולם זנים של עגבניות.

 

(שוב תמונה של עגבניות באמצע הבלוג)

כמה כבר זנים של עגבניות יש? תשאלו. הרבה. הרבה מאד. למה צריך את כולם? כי יש דרישה בשוק. בהרבה שווקים בכל העולם.

בכניסה לחממה במושב בצפון אני פוגש את מורן, מטפח זנים. מורן סוגר מאחורינו את דלת הרשת, מדגים איך טובלים את הנעלים בשלולית של חומר חיטוי ופותח לפנינו דלת רשת נוספת. זה לא שהעגבניות פה ממודרות מרוב סודיות, פשוט לא רוצים שתחטופנה מחלות מזדמנות ובטח שלא יתערבו בתהליך ההתרבות שלהן כל מיני חרקים לא מתוכננים. הן שומרות בקנאות על ה-DNA שלהן, העגבניות. מוצר הדגל של החברה הצפונית הוא עגבניה, מטעמים היסטורים, אתו התחילו. יותר מ-50% מזרעי העגבניות בקטגוריית הסטנדרט (180-200 גרם) בארץ מגיעים מהזרעים שלהם.

 

 

מטעמים ששמורים עמם, הם בקשו שלא אפרסם את שמם. החברה היא חברת הזנק ישראלית שכבר לא מעט שנים עוסקת בפיתוח שיטות נטולות הנדסה גנטית להשבחת זנים של גידולים שונים. אם אתם רוצים שהעגבניה שלכם תהיה אדומה יותר או מתוקה יותר ותחזיק יותר זמן על המדף, הם הכתובת. מורן מסביר על פיתוח זרעי מכלוא – אלו זרעים שנוצרים כתוצאה מטיפוח של צמחים זכריים וצמחים נקביים (כל אחד בנפרד) שהשילוב ביניהם יוצר זרעים בעלי מטען גנטי זהה אחד לשני. הפירות שיניבו הצמחים מזרעים אלו יכילו זרעים בעלי מטען גנטי לא צפוי ושונה מ"הוריהם". כלומר, החקלאי שקנה את הזרעים לא יוכל לייצר לעצמו את אותם הזרעים, כפי שנהוג היה עד שנות ה-60 של המאה ה-20, אלא יצטרך להמשיך לקנות אותם מהחברה.

סיבה נוספת לפיתוח זרעי מכלוא היא און מכלוא, או הטרוזיס, שהם המצב בו לצאצאים יש מגוון תכונות גדול יותר מלהוריהם בנפרד. כך ניתן לנצל את התכונות הטובות יותר ובאמצעות השבחה/גנטיקה קלאסית לעודד את המבוקשות. את מגוון הגנים המוצלח יותר מחפשים במקורות בר בעולם ובמשך שנים עובדים על פיתוח. אז מתאימים מוצר ספציפי לפי בקשת הלקוח – פרי מתוק או חמוץ, אדום או ורוד, צהוב או מפוספס, עם קליפה רכה או קשה, בעל חיי מדף ארוכים יותר, בעל עמידות לעקות (קור/חום/מחלות/וירוסים), עגול או מאורך, בעל תכולת ויטמינים מסויימת, בעל מרקם וארומה מסויימים. יופי, כך מסתבר, הוא עניין של טעם. גם טעם הוא עניין של טעם. טיפוח ופיתוח מוצר חדש לפי דרישת לקוח אורכים מספר שנים. אלו לא החקלאים שיוצרים את הדרישות, אלא השווקים.

 

השוק לזרעים בארץ קטן יחסית, רוב המכירות הן לייצוא. זרע עגבניה בודד מהעגבניות המיוחדות יכול להגיע ל-1 יורו לחקלאי. קילוגרם אחד של זרעים יכול להגיע ל-150,000 דולר! בספרד אוהבים את הקומַטו, שהיא עגבניה כהה ואת ה-rough, העגבניה עם הקפלים, באיטליה מעדיפים את זו שהופכת אדומה רק בתחתיתה, אבל בפנים היא אדומה, בקוריאה ויפן אוהבים את הוורודה הגדולה וביוון ומכסיקו יש חיבה דווקא לחמוצות-מתוקות במשקל 350 גרם לעגבניה. מכירים את עגבניות השרי? אז זהו, שרק בארץ קוראים להן שרי, בשאר העולם וגם בחו"ל קוראים להן צ'רי (עם צ'דיק), כי הן דומות לדובדבנים. אם יצא לכם להתקל במיקרו צ'רי, שבאורח משעשע הן עוד יותר קטנות מהצ'רי, דעו לכם שפה הן פותחו.

 

(מיקרו צ’רי ויד בת 4)

מה עוד מפתחת החברה? מה לא, בעצם? מלפפונים, פלפלים, חצילים, מלונים, חמניות, בזיל, פסיפלורה, הדרים, אבוקדו, גידולי אנרגיה (קיקיון, קנולה, אקליפטוס, קנה סוכר), גידולי שדה (חיטה, סורגום, תירס, בקיה, אורז). לחברה יש חלקות ניסוי במקומות רבים בארץ. חלקן שלה, חלקן של חקלאים וחלקן חלקות מחקר ופיתוח של משרד החקלאות. פעמיים בשנה, בסתיו ובאביב, הם מייצרים 500-1000 צירופים חדשים של זנים, מהם יכול להיות אפילו רק אחד מוצלח מסחרית. הפיתוח מלווה במעבדות של סמנים גנטיים ומחלות (המפתחים מדביקים את הצמחים במחלות כדי לבדוק את עמידותם). בהתאם לאמנת קיוטו משקיעים בחברה מאמץ רב בטיפוח צמחים שמקבעים בין 50% ל-300% יותר פחמן דו-חמצני ובצמחים להפקת דלק ביולוגי.

 

שביבי טריוויה מעניינים:

 

(אורזבשתילה בארץ. שימו לב לחבר’ה בתחתונים.)                (ושבועיים אחרי השתילה. צילומים: מורן)

אורז לא חייב לגדול בהצפה כפי שהתרגלנו לחשוב. הוא כן צריך הרבה מים ובסין, היכן שאין מערכות השקיה אבל יש מונסונים, קל יותר לגדל אותו במים. 

(שדה אורז גלילי. צילום: מורן)

 

 

עגבניה היא צמח בלתי מסיים, כלומר כל עוד ניתן לו מים ודשן הוא ימשיך לגדול ולהניב, אפילו שנה שלמה.

 

כשמגדלים עגבניות עם מים מליחים (בקדש ברנע זה טבעי, בצפון מוסיפים דשן) העגבניות מתוקות יותר. זה קורה כי העגבניה משווה את אחוזי המלחים (כולל סוכר) למים שהיא מקבלת.

עליה במחיר של ידיים עובדות גרמה לביקוש בבציר אשכולות של עגבניות. בסין, לעומת זה, אין בעיית כח אדם ולכן מגדלים שם עגבניות צ'רי בודדות (אז האשכול הרבה יותר מאוורר).

 

בעקרון אפשר היה לגדל עגבניות לזרעים בהשקיה של מים מושבים, אבל זה אסור חוקית, לפיכך יש בעיה עם מכסת מים לגידולן.

עגבניה שנקטפת ירוקה, או בשלב "שבירת צבע" לכיוון האדום, עדיין לא הגיעה לשיא מתיקותה, לכן גם כשתהפוך להיות אדומה, היא לא תהיה מתוקה יותר.

 

(מורן עושה “נעים” לפרחי אבטיח)

גמבה זה לא פלפל אדום!

 

(תאנה בטיפול צבע לשיער)

זרעים, ככל שהם קטנים יותר הם חיים זמן רב יותר. אחת השאלות המעניינות על זרע היא האם הוא ינבט או לא. זרע יכול להחזיק מעמד גם שנים, הוא זקוק לטמפרטורה נמוכה ולחות נמוכה.

 

 

חקלאים רבים קוטפים את המלפפונים שלהם מספר ימים אחרי שיא הבשלות כדי שהמלפפון יגדל ב-30%. למעשה הוא רק סופג מים ולכן שוקל יותר, אבל גם טעמו דליל יותר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

באחד הסיורים שלי בחממות של החברה נכנסתי לחממת בזיל (בזיליקום/ריחן). הריח משכר. אני יכול רק לדמיין לעצמי שזה כמו להכנס לחממה בה מגדלים מריחואנה. נפלא.

 

עוד תודה אני חייב להם על תקרית הפלפל החריף. קיבלתי מהם פעם שקית מלאה בפלפלים חריפים יפהפיים. את חלקם השחלתי על חוט ותליתי לייבוש ומחלקם עשיתי רוטב חריף לפסטה. הרוטב היה נהדר, אבל הוא עשה לי כאב בטן נוראי. הגוף שלי פשוט אותת לי שאני דביל.

 

 

 

 

עגבניה במלח

ואם בעגבניות עסקינן, זה מתכון שקיבלתי מאורי, הוא פיתח אותו בזמן שירותו הצבאי. בארוחות רבות הוא מצא עצמו עם מעט מאד חומרי גלם וצריך היה לאלתר.

אמל"ח

עגבניה

מלח שולחן

 

תו"ל

חותכים את העגבניה לרבעים ומוסיפים מלח לפי הטעם.

אפשר לשחק עם המתכון כיד הדמיון הטובה. האמיצים, למשל, יוסיפו פלפל שחור (כך אורי).