אתאר לכם איזה קטע מתוך מחזמר בלתי מותחל, בלתי גמור, אבל מתרחש באמצע. כמו שנהוג במחזמר, יש תפאורה מרהיבת עין, כגון: קורות עץ, פוסטרים של סרטים ישנים, כוסות יין הפוכות וכסאות גבוהים. איפה אנחנו? בפאב. יפה.
והנה אתם יודעים שלכל סועד בפאב יש צלוחית נשנושים על יד הבירה. אתם ודאי גם מכירים את הפתגם "צלוחית הבוטנים של השכן מלאה יותר". אני הייתי מקפיד על זה. שצלוחית הבוטנים של השכן שלי על הבר תמיד תהיה מלאה יותר. שלא יידמה לי שאני שואף למשהו שיש לשכן שלי שאני נורא רוצה. לא. צלוחית הבוטנים של השכן שלי מלאה יותר, נקודה. מה הייתי עושה? הייתי מרוקן את הצלוחית שלי ליתר בטחון.*