השנה היא שנת 2000. האפיפיור, יוחנן ותיקן, מבקר בארץ הקודש. אין ברירה, אני נקרא אל הדגל וטס לאיטליה כדי למלא את מקומו. מישהו חייב לעשות את העבודה הקשה ואם זה כרוך בלשתות הרבה לימונצ'לו, לאכול פיצות מושלמות ולהתעלף מהנוף, אני בא. במהלך שבוע באזור העיר סורנטו שבדרום מערב המגף לגמתי, קנו לי, אכלתי, ראיתי. חיים שכאלה כבר מזמן לא עשיתי.
ההלך העייף התר ברחובות סורנטו ישים בוודאי לב ברגע זה או אחר שמוטיב הלימונים שולט בעיר. רשתות צל שחורות מעטרות חצרות רבות בעיר ומגוננות על פרדסי לימונים. עיר עם פרדסים (או פרדסים עם עיר). היו פעם כאלה בארץ… הלימונים של סורנטו ענקיים וריחניים והם מכונים לימוני סורנטו, או לימוני חוף אמלפי. אחד מהשימושים הרבים שיש ללימונים בקולינריה האיטלקית בכלל והמקומית בפרט הוא לימונצ'לו. הליקר הצהוב והסמיך הזה מיוצר על ידי השריית קליפת הלימון הצהובה בכהל וערבוב הכהל הצהוב עם סירופ סוכר. בכל בית בסורנטו יש מתכון ללימונצ'לו. בישראל פחות מבכל בית, אבל לא הרבה פחות.
מכל חלון ראווה בעיר ניבטים אליך לצד נעליים, ספרים, עוגות, בגדים ורהיטים, גם בקבוקי לימונצ'לו בצורות וגדלים שונים. בחלק מהחנויות אף ניצב בכניסה שולחן קטן עם בקבוק לימונצ'לו וכוסיות טעימה. תארו לכם שבתל אביב בכל חנות היה בכניסה שולחן קטן עם צלוחית פלאפל או בגרסה המפחידה יותר של המחשבה הזו – שולחן קטן עם קוביות גפילטע פיש וחזרת. כך התוודעתי לראשונה לעוגות בָּבַּה (במלרע). באחת החנויות, במקום בקבוק לימונצ'לו, עמדה צנצנת מלאה בעוגות קטנות דמויות פטריות ששחו בלימונצ'לו. ביס בעוגה כזו מילא את פי בלימונצ'לו והעוגה נמסה לי על הלשון. הלימונצ'לו הכה בי במתיקותו ובחוזקו וניחוח לימונים עז אפף אותי. זה נותן משמעות עמוקה יותר למילה "מבושם".
