בבית של סבא וסבתא שלי היו כמה מדפים מלאים באוגדנים של גליונות "הארץ שלנו" ו"משמר לילדים". אחד הדברים שאהבתי כל כך לעשות בביקוריי שם היה לעיין בהם. זה חלק מספרות הילדים שאמא שלי גדלה עליה ובתור ילד היה מעניין מאד לקרוא מה שהיא קראה 24 שנים לפני. הדפים הצהובים-חומים, שהפכו יותר ויותר פריכים עם השנים והריח הישן שלהם עשו ועדיין עושים אותי שמח. כשחילקו בני המשפחה את הרכוש בבית אחרי שהסבים הלכו לעולמם אני ביקשתי את חתיכת ההיסטוריה הזו. היה לי קשה לדמיין את כל מאגר הנתונים הזה נערם ליד איזה פח זבל, או נדחף באיזו ספריה ציבורית לפינה אפלולית ומאובקת שאף אחד לא מגיע אליה. במקום זה, כל הכרכים האלה אוגרים אבק אצלי. סבתא דינה היתה גאה (ואז נוזפת בי על האבק).
(הקהל בעד התרנגולת)
הכל התחיל במנוי למשמר לילדים, שיום אחד סבא שלי גילה שהעתון שייך לשומר הצעיר, ולא היה מוכן לזה שהילדים יקראו בבית תעמולה שמאלנית. הוא כעס, ביטל את המנוי ובמקומו עשה מנוי להארץ שלנו, שלא היה מזוהה פוליטית עם אף זרם. סבתא התעצבנה עליו והחזירה את המנוי. וכך הילדים קיבלו את שתי החוברות מדי שבוע.
לא מזמן נתקלתי באתר הזה, שהרעיון שעומד מאחוריו קוסם לי וחשבתי שאולי אוכל למצוא בארכיון שלי אנקדוטות קולינריות משנות ה-40 וה-50.
כן, בטח… "כמה שאתה תמים", אומרים לי לא מעט לאחרונה. ואמנם, על משקל "פתאום לפני 35 שנה" של כוורת: "כשבאנו לא היתה שפה ועד שבן יהודה הגיע לא דיברנו", אני מקבל את ההרגשה שבאותה התקופה לא אכלו. טוב, ברור שאכלו, אבל פחות ובטח שלא השקיעו בזה יותר מדי מחשבה מעבר ל"חייבים לאכול". הערך הנוסטלגי שאני מייחס למאכלים שההורים שלי זוכרים מילדותם התפתח רק מאוחר יותר ובגלל הסיפורים, לא כי התפלמסו על זה באותו זמן.
בקיצור, קשה מאד למצוא אזכורים על אוכל בכתובים הללו. מתכונים עדיין לא ראיתי. הגליון הראשון של משמר לילדים יצא לאור בספטמבר 1945. הארכיון שלי מתחיל רק מכרך ב', שהגליון הראשון שבו פורסם ב-25.9.1946 ועלה 30 מא"י (מיל ארץ ישראלי). הצלחתי “לגרד” מתוכו כמה פנינים:
גליון מספר 2, 9.10.1946 (ערב סוכות תש"ז)
מאה ילדים נגד תרנגולת אחת – בתמונה למעלה.
ואלה תולדות הבננה
(בננות, באננות ובאנאנות)
גליון מספר 17, 15.5.1947 (המחיר עלה ל-35 מיל)
(שימו לב, הילד החמוד מעשן)
לוקוס בוקוס
“…יאיר ודודי התבוננו בארגזים השטוחים המלאים דגים שונים ויפים – מולוות אדומות, עיטי-הים הכספיים-כחולים, דגי דיו מוזרים, ועוד ועוד, כרישים קטנים, שלל של צבעים. גם צב שחור היה ביניהם וגם לוקוס גדול.”
קן צפרים – מאכל תאוה!
גליון מספר 18, 22.5.1947
גן הפלאים
ולסיום, תודה לשחר על מדריך לארוס שפעם סחב בשבילי מהודו ושילם בגללו over weight.
רעיון הנוסטלגיה נהדר, סוף סוף יצדיק את הארנונה שאתה משלם על השטח שהכרכים תופסים.
כבר אז קראו לדג הנפלא הזה לוקוס…
אשמח לרכוש כרכים משנת 1955 כשהמעטרת היתה יהודית אורן.
צר לי, עקיבא, אני לא מוכר אותם, הם יקרים מדי ללבי.