הקלות הבלתי נסבלת של החרדות

  דוכן הסוכריות והעוגיות הפופולרי בשוק של המבורג הציב מחסום להסדרת התור

אחד הדברים החביבים עלי בגרמניה היא הקלות של חיי היום יום. יש שם הרבה דברים קטנים בהתנהלות היומיומית שהופכים את החיים לנינוחים ופשוטים יותר. כאשר למדתי בגרמניה פיתחתי תאוריה לפיה ישראלי ששוהה זמן ארוך בגרמניה יתרכך ויתקשה מאוד לשרוד לאחר שיחזור למולדתו. אצלי לפחות זה קרה. לקלות החיים בגרמניה יש עם זאת מחיר בדמות לא מעט חרדות שנובעות מהצורך לעמוד בסטנדרטים הגרמניים של הקלות.

הדברים הקטנים האלה קשורים גם למזון ואכילה, וכאן אתעכב על שני דברים שלא מפסיקים להפתיע אותי ביעילותם, אבל גם גורמים לי רגעי חרדה.

  באותו שוק התור ליד עגלת קפה Pazzo החביבה עשוי להרתיע את רכי הלב, אבל הזוג המבוגר הסימפטי שמפעיל אותו יעיל להפליא

התור

התור הגרמני במקומות בהם קונים מזון מצטיין ביעילות רבה. בניגוד לאנגליה, בה התור מסודר אבל זוחל, בגרמניה הוא גם מסודר וגם מתקדם במהירות. תור אימתני בסופרמרקט, שבארץ גרם לי לא אחת להשאיר את הקניות בצד ולעזוב את המקום, מחוסל בגרמניה תוך חמש דקות. דפוס קניית המזון בגרמניה תורם לכך. קל לעשות קניות ורוב העירונים גרים במרחק הליכה מסופר אחד או יותר. בהמבורג יש לנו 8 סופרים בטווח הליכה, אבל זה מקרה קיצוני, כי במינכן היו רק שלושה. כתוצאה מכך, רוב הגרמנים מבצעים קניות קטנות אחת ליומיים-שלושה במקום קניות מרוכזות גדולות. זו גם הסיבה לכך שלא רואים כמעט עגלות בסופרים שבמרכזי הערים ורוב הלקוחות מסתפקים בסלסילה. דבר שני הוא אופי האנשים. אין מבלבלי מוח רבים וגם אם מופיע איזה נודניק, הקופאים/קופאיות לא נותנים לדיבורי הסרק לעכב אותם. זאת נקודה חשובה: העובדים בקופות הגרמניות יעילים להפליא בהעברת המצרכים דרך הסורק האלקטרוני. אני אדם זריז יחסית ובישראל לעיתים קרובות אני מצליח לארוז את המצרכים בסל בקצב העברתם דרך הקופה, כך שעם סיום התהליך אני ערוך ומוכן לתשלום. בגרמניה קשה מאוד לעמוד בקצב. המוצרים פשוט נורים אל משטח האריזה כמו מתוך מכונת יריה. תמיד אני חושש שלא אספיק לארוז מספיק מהר ובכך אשבש את היעילות המופלאה של התור.

  התור הארוך שליד מאפיית שוק נהדרת בליבק התקדם במהירות הודות למוכרים היעילים

בשוק המצב קצת יותר מורכב. בד"כ לא נהוג לבחור לבד את המצרכים ויש להמתין למוכרים פנויים. בדוכני הירקות והפירות, למשל, יש מצבים בהם לקוחות קונים מוצרים רבים. דוכנים אלה נוטים להיות גדולים ולכן לעיתים המוכרים נאלצים להתרוצץ מצד אחד לצד השני תוך שהם מנסים לענות על בקשות ספציפיות. אני לדוגמא, מבקש תמיד שומרים קטנים עם הרבה עלים ובאופן כללי פקעות בגודל בינוני-קטן. בשוק לידנו יש שניים-שלושה דוכני ירקות ענקיים ופופולריים במיוחד שהתור לידם ביום שישי יכול למנות עשרות אנשים. למרבה המזל, יש תמיד דוכנים טובים אבל פחות פופולריים שמציעים אלטרנטיבה קצרת תור.

  בקפה החמוד שבתוך חנות הספרים Thalia יש עמדת החזרה אלגנטית במיוחד

החזרת כלים

כמעט בכל רחוב ראשי בגרמניה יש לפחות מאפיה אחת. רבות מהן פועלות גם כקפה בשירות עצמי, עם מקומות ישיבה וכלי חרסינה. אני מעדיף את המקומות האלה על פני בתי הקפה הרגילים. במאפיה ניגשים לדלפק, מקבלים את הקפה והמאפה, משלמים, ושלום על ישראל. מזכיר קצת את הפאב האנגלי. אני אוהב לשבת בטווח ראיה של הוויטרינות העמוסות כל טוב ולעקוב אחרי ההתנהלות שם. זה מאוד מרגיע. לעיתים יש במאפיות תורים ארוכים, אבל התור תמיד מתקדם במהירות. גם כאן המצב יכול להלחיץ, כי כשהתור קצר, מגיעים אלי עוד לפני שהספקתי להחליט מה לקחת ושוב אני מרגיש כאילו אני הורס את היעילות הגרמנית. בחירת מאפה או סנדוויץ' דורשת תהליך מסודר של בחינה וקבלת החלטות, אבל קצת קשה לעשות זאת כאשר המוכרים זועקים "הלקוח הבא!" ומתברר שזה אני.

   כאן כתבו על עמדת ההחזרה “תודה על ההחזרה. הוריכם היו גאים בכם!”

בכל מקרה, מאפיין בולט ומוצלח של כל בתי הקפה מסוג זה היא פינת החזרת הכלים. עם סיום הישיבה כל לקוח לוקח את הכלים ומפקיד אותם על המגש בפינת ההחזרה. זה גאוני כי זה חוסך עבודה ומפנה במהירות מקומות ללקוחות הבאים. במקומות שאני מכיר אין שום בעיה עם זה, אבל כשאני נכנס למקום חדש תמיד יש רגע של חרדה עד שאני מגלה היכן פינת ההחזרה. במקרה שאני לא מוצא אותה לפני ההזמנה, אני עוקב ממקום מושבי אחרי הלקוחות האחרים ומנסה לגלות לאן הם הולכים עם הכלים – טריק מלוכלך שהציל אותי מספר פעמים ממצבים מביכים.

  בכלבו אלסטר האוס ישבתי בשולחן שמאחורי השלט משמאל. זו הסיבה שלא ראיתי את עמדת ההחזרה המפלצתית

בעבר היו בגרמניה הרבה מסעדות שירות עצמי, שחלקן פעלו בתוך בתי כלבו, אבל הן כמעט שנעלמו עם סגירתם של חלק ניכר מהכולבואים (והסופרים המעולים שפעלו בקומת המרתף שלהם) בשנים האחרונות. בהמבורג ישנה מסעדת שירות עצמי איכותית בקומת המעדניות של הכולבו היוקרתי "אלסטר האוס". המחירים בקומה מרתיעים אותי, אבל במסעדה מציעים כל יום סוג של עסקית צהריים שאני מנצל אם אני מזדמן למרכז העיר. יש שם פינת החזרה גדולה עם פס נע, אבל היא נסתרת מהכניסה ומרוב השולחנות. בפעם הראשונה שאכלתי במסעדה עברו עלי כמה דקות לא פשוטות בניסיון לאתר אותה. למרבה המזל, יושבים שם תמיד כמה לקוחות  שחושבים שבמקום כזה יוקרתי אין צורך לפנות, ולכן יש מין תורנים שמשגיחים ומפנים במקרה הצורך. עובדת שפינתה מגש הסגירה את מיקום פינת ההחזרה וכך יכולתי לסיים את הארוחה (הטעימה מאוד) בנחת. בפעמים הבאות התנהגתי כבר כמו מוישה גרוס ונעצתי מבטים זועמים בלא-מפנים. שיתביישו להם!