הטיול האחרון של הנעליים האלה היה בסוף החורף בגולן. הסוליה היתה כבר שחוקה למדי ועם השנים עוד ועוד סימנים מזהים הצטברו עליהן. החלקתי בגללן ונחבלתי יותר מפעם אחת ומים רוויי דשן בקר (בשביל הנימוס) חלחלו דרך הסוליה הסדוקה ונספגו היטב בגרביים. עוד אני מקליד שורות אלה, הריח העז עדיין לא נס מהן. כמיטב המסורת המשפחתית, חשבתי איך לא לזרוק אותן סתם כך והפכתי אותן לתיבות קינון לציפורים בסביבת משכנות האדם. ירגזי, במקרה הזה, שנחשב לציפור מועילה כנגד מזיקים בגינה.
אלן ראה את הנעליים על העץ, שמח ושאל: "איזו מידה הקן?"
47, מידה טובה לכל הדעות. הציפור שתעבור לגור פה תכנס לנעליים גדולות.
אמל"ח
קרשים מפורקים ממשטח זרוק
דבק נגרים, לא חובה
ברגים ו/או מסמרים מלוקטים (זה לא עלה לי גרוש, זה מפינת המִחזוּר במושב)
לוחיות זיהוי ישנות של רכב (אספתי אותן בנסיעה ממקומות שונים)
פרוסה של גזע עץ (ברוש במקרה זה), לא עבה מדי
ענף יבש של שיח תבלין (לוונדר במקרה זה), עבור מרפסת, לא חובה
את קוטר החור הנכון (30-32 מ"מ) לקחתי מאתר המרכז לטיפוח ציפורי הבר בחצר ובגינה. הקפתי אותו בטבעת מתכת (מלוחית זיהוי) כדי למנוע מהנקרים הסורים שעל הגדרות להרחיב את החור. בדיעבד יתכן שהייתי צריך לעבות מעט את הטבעת. ימים יגידו.
חודש ימים עבר מאז הצבתי את ה"קנים" על עצי הדקל ועדיין לא ראיתי שהתאכלסו. ירגזים דווקא ראיתי פה ושם. בצמרות יש קנים מתחלפים של יונים ומיינות. היונים לא מפריעות לשכנים (שוחרות שלום שכמותן, הן עפות וחוזרים), אך המיינות הן פושטקיות רעשניות שבוודאי מרתיעות מינים קטנים יותר.
לפני שתאמרו "תגור אתה בנעל, אינעל רבאכּ!", דעו לכם שלפי המרכז לטיפוח ציפורי הבר בחצר ובגינה:
הצורך במקום קינון חזק ביותר ובמקרים רבים ניתן למצוא ציפור המקננת בתיבה שאינה "אידיאלית" אלא בתיבה זמינה.
עוד ממחלקת ההנעלה בגינה:
ולקט גאוגרפי לאומי מהגינה (ללא חגבים, חתולים, ציפורים, נחשים, זיקיות, קיפודים וצב ביצה אחד מבולבל):
(גמ”ש צעיר ובוגר, אילנית צעירה ובוגרת, זחל מודד, זחל של זנב סנונית נאה)
על האגודל למטה מימין אילנית, או סתם צפרדע תינוקת?
אילנית מאד