הרי סיפור בירות בוטיק קלאסי: מריו וטים, שני צווארון לבנצ'יקים, התפטרו מעבודותיהם ב-2011 והחלו לבשל בירה בדירת השותפים שלהם במינכן. מאמציהם לשווק את בירות הבוטיק לא היו קלים בעיר בה הבירה נפוצה מאוד, אבל שמרנית. לאט לאט הם הצליחו להרחיב את מאגר הלקוחות עד שעלה בידיהם לפתוח ב-2015 מבשלה משלהם בעיירה סמוכה למינכן. מטרתם המוצהרת היא להביא למינכן את מהפכת בירות הבוטיק והם עושים זאת עם המוטו "בירות בוטיק אינן פשע" – מוטו המתייחס כמובן לחוקי טוהר הבירה הבוואריים מ-1516.
הצפלין שדה צבעונים בדרך למבשלה
לא מזמן דיווחתי כאן על מבשלת Hopfenhäcker הקטנטנה, שנמצאת במרכז מינכן. השם Crew עלה שם מספר פעמים בשיחות הבירה, אבל למרות שכולם מכירים, אף אחד לא היה במבשלה. שעות הביקור המוגבלות להפליא, והמרחק מרתיעים חובבי בירה לא מעטים. הצבתי לעצמי אם כן אתגר להגיע למבשלה ולראות בעצמי היכן יושבים חלוצי מהפכת בירות הבוטיק של מינכן. למען האמת, התכנון התגלה כפשוט למדי. ישנה רכבת פרברים שמגיעה לאונטרשלייסהיים – העיירה שבשוליה יושבת המבשלה, ומן התחנה ישנה הליכה של כעשרים דקות. גם עם שעות הפתיחה – רק ביום שישי מארבע עד שמונה, אפשר להתמודד. אם כן, ביום שישי קיצי נסעתי אחרי העבודה לאונטרשלייסהיים. בדרך ראיתי בשמים צפלין גדול ומרציף תחנת הרכבת הצלחתי לצלם אותו עם מצלמת הזום החדשה. התחלה טובה.
ההליכה דרך העיירה המנומנמת נעימה וקשה לחשוב שבקצה הרחוב הפרברי יושבים מהפכנים פרועים. הגעתי לשלט שמסמן את גבול העיירה ומיד אחריו מצאתי את המבנה המרשים של המבשלה. אני בטוח שהמיקום אינו מקרי ושיש יתרונות בירוקרטיים בהפעלת מבשלה באזור אקס-מוניציפלי.
בניגוד למוסך הקטן של Hopfenhäcker כאן ישנה אופרציה גדולה: בחוץ חניה, רחבת ישיבה גדולה ולידה מדשאה וגינה. בפנים בר רחב ידיים שמהחלונות שמאחוריו נשקף חלל ייצור עם מכלי ענק. בכל מקום רואים את לוגו המבשלה וניכר שהשקיעו רבות בשיפוץ ועיצוב המקום. אפילו השירותים חדשים ונקיים להחריד. המחשבה הראשונה שלי היתה "כיצד מקום כל כך מושקע פתוח רק פעם בשבוע?" מסתבר שהמודל העסקי מבוסס על שיווק ולא על מכירה במקום. רוב הזמן הם מעדיפים ליצר בשקט. זה כנראה עובד כי הבירות שלהם מוצעות למכירה אפילו בסופרמרקטים מסויימים.
כמות האנשים במקום גם הפתיעה אותי. דמיינתי לי בדרך שיחה נינוחה על כוס בירה עם המבשלים. איפה… מספר גדול של אנשים ישבו בחוץ, כולל משפחות עם ילדים, ולפני הבר השתרך תור ארוך. שני המוזגים היו עסוקים מכדי לדבר. הצטיידתי בכוס IPA חלשה יחסית (6.6%) ועשיתי סיבוב בפנים ובחוץ. חזרתי והזמנתי את Foundation 11, הבירה הראשונה שהם הכינו ב-2011 בדירה. התיישבתי איתה על הדשא והצצתי בלקוחות. קליינטורה מוזרה. כמעט כולם נראו מקומיים, אם כי קלטתי פה ושם אנגלית אמריקאית. לא רבים נראו כאילו הם הגיעו מרחוק. איש אחד אפילו התעניין במצלמה שלי.
כשהערב הגיע הלחץ ירד מעט ואת הבירה השלישית, Easy קייצית, שתיתי על הבר. ראיתי שהברמן שותה משהו ושאלתי מה זה. בתמורה קיבלתי טעימה נדיבה של IPA חזקה שנקראת בהתאם Drunken Sailor ושיש לה ניחוחות וטעמים של ליצ'י. כאן התרשמתי סופית מהחיבה של הבשלנים לטעמי כשות עוצמתיים בכל הבירות. בשלב זה נכנסו שלושה גברים גדולי ממדים לבושים בחולצות של מטליקה ומשיחתם עם הברמן הבנתי שמדובר בחובבי בירה שהגיעו מרחוק. הם שאלו את הברמן איזה עוד מקומות מעניינים של בירות בוטיק יש במינכן. אחרי שהוא סיים לענות, התערבתי ונתתי טיפים משלי. הסתבר שמדובר בבחורים מדנמרק והתפתחה שיחה חביבה מאוד, בה נודע לי לראשונה שבדנמרק יש סצנת ענק של בירות בוטיק. קניתי שני בקבוקים מבירות שלא טעמתי, נפרדתי מהדנים החביבים ויצאתי לדרך הארוכה הביתה. בדרך לתחנת הרכבת עברתי ליד שדה צבעונים ונרקיסים ובו שלט המזמין את העוברים והשבים להצטייד בחינם. הצטיידתי. מה מתאים יותר מבירות בוטיק עם זר פרחים בתרמיל? יאללה מהפכה!
איזה כיף של מקום! התפריט (פרט לשתי בירות) והשלטים רק באנגלית?
שמת לב ל-RIP?
מברוכ על המצלמה!
האנגלית אכן מרבה להופיע. הייתי בטוח שאחד הבשלנים אמריקאי, אבל לא. תהיתי לגבי ה-RIP אבל שכחתי לשאול. בדיוק שתיתי את Hop Junkie ולא אהבתי. הגזמה פראית עם הכשות.