הפעם נסענו בטיול מאורגן לווייטנאם וקמבודיה. זו לא פעם ראשונה שאנחנו מטיילים במסגרת זו, למרות שבדרך כלל, כשמתאפשר, אנחנו מעדיפים לטייל באופן עצמאי. אבל לפעמים זה יותר מסובך. ליעדים האקזוטיים יותר (מזרח אסיה, דרום אמריקה וכד') אנחנו נוטים יותר ויותר (עם העלייה בגיל הקשישות…) לנסוע בקבוצה מאורגנת.
אז זה עובד ככה:
בדרך כלל, בטיול קבוצתי, החברה המארגנת כוללת במסגרת הטיול 2 ארוחות ביום – ארוחת בוקר, במלון, וארוחת ערב – לעתים בבית המלון בסוף היום, ולעתים במסעדה שנבחרה מראש, שולמה מראש והתפריט המוגש בה נקבע מראש.
באמצע היום, לארוחת צהריים, לפעמים יש "זמן חופשי" ואז אפשר לבחור מסעדה ולבחור בה מהתפריט, או סתם לשוטט, לאכול אוכל רחוב או ללקק גלידה. ולפעמים, אם נמצאים במקום שאין בו מבחר מסעדות והנסיבות לא מאפשרות בחירה, המדריך מביא את הקבוצה למסעדה כלשהי וכל סועד יכול לבחור מהתפריט לפי רצונו.
בווייטנאם, כמו בהרבה מדינות במזרח אסיה, הארוחה מתחילה בדרך כלל במרק, ואז מגיע לשולחן מספר רב של מנות וכל סועד לוקח כרצונו מהצלחות המרכזיות – מנת עוף כלשהי, מנת בקר כלשהי, מנת דג כלשהי, מנת ירקות מבושלים-מוקפצים וכמובן, אורז. התפלאנו לשמוע שאורז מוגש בדרך כלל לקראת סוף הארוחה ומסמן את סופה. בבחינת "עדיין לא שבעת? קח, תמלא את הבטן באורז".
בתחילת הטיול, לקח לנו יום-יומיים להתרגל לטעמים השונים, הנובעים כנראה בעיקר מרוטב הדגים (fish sauce), המהווה תבלין עיקרי בחלק גדול מהמנות וטעמו וריחו דומיננטיים. כשכבר התרגלנו, התחלנו לחבב את האוכל, אבל אז, כעבור מספר ימים נוספים נמאס לנו… התפריט דומה, מבנה הארוחה דומה – מתחילים לקטר.
וכשיושבים בקבוצה, סביב שולחן אחד, די בכך שחלק משכניך לשולחן מעקמים את האף מול חלק גדול מהמנות. זה מדכא תיאבון, גם אם הגעת עם ראש פתוח ורצון ללמוד ולהכיר את המטבח המקומי.
(ארוחה קבוצתית)
התחלנו לשאול את המדריך שאלות על הרכב הארוחה והתברר שהמסעדה מקבלת מראש הנחיות כיצד לבנות אותה לקבוצה הישראלית: מראש משמיטים מהתפריט מנות שכוללות בשר חזיר ופירות ים. למה? אין שום הנחיות כשרות. זו קבוצה חילונית לגמרי. אלא שלדברי המדריך, החברות המארגנות למדו מניסיון שחלק גדול מהסועדים בקבוצה לא נוגעים במנות אלו, אז מראש לא כוללים אותן בתפריט.
יש בבחירת התפריט גם ניסיון רב להתאמת הטעמים לחך הישראלי (או המערבי בכלל). קיבלנו בארוחות אלו הרבה מרקים על בסיס תפוחי אדמה, דלעת, בטטות, ומעט מאד ממרק האטריות (מרק Pho) שהוא מנת הדגל בתפריט הווייטנאמי.
בהמשך הטיול התחלתי לשים לב שבארוחות הצהריים, ה”חופשיות", כשאני בוחרת מנה מתפריט המסעדה, אני נהנית הרבה יותר מהאוכל והטעמים מאשר בארוחות הערב הקבוצתיות, גם אם המנה שבחרתי על דעת עצמי דומה במבנה ובהרכב למה שמוגש לנו בארוחה הקבוצתית. גם יתר האנשים בקבוצה הביעו לאחר כמה ימים את דעתם, על סמך הארוחות הקבוצתיות שלנו, שהאוכל הווייטנאמי משעמם, לא מתובל ועז טעמים כמו מטבחים של מדינות שכנות, כגון תאילנד וכד'.
כשדיברתי על כך עם המדריך, הוא העלה את ההשערה שמאחר ומדובר בקבוצה של תיירים, המסעדה מראש מורידה את רמת התיבול ו"משטיחה" את הטעמים, כדי להתאים את הארוחה לחך הזר.
מה שכן, ברוב המקרים היה דגש גדול על האסתטיקה. המנות תמיד הגיעו כשהן מקושטות בירק ובפרחים שגולפו מירקות ופירות שונים.
אז החלק הגסטרונומי בטיול היה לא משהו… מאכזב, בהתחשב בעובדה שאוכל זה מרכיב מאד חשוב בכל טיול ופן חשוב בהכרת הארץ בה מטיילים והעם החי בתוכה.
מה שכן, נחשפנו למספר רב של פירות. במקרים רבים, תוך כדי נסיעה בין כפרים או שיטוט בשווקים, המדריך עצר, קנה פרי שנמכר בדוכן בכמות שמספיקה לכל הקבוצה וחילק בינינו. כך נהנינו מליצ'י על כל סוגיו וזניו השונים, כולל ליצ'י מיובש (תענוג), כמובן אננס, מנגו, אבטיח וקוקוס המוכרים לכולם, אבל גם ג'ק פרוט (שהדעות לגביו היו חלוקות), מנגוסטין, רמבוטן, לונגן, מיצי פירות שונים (במיוחד מיץ קנה סוכר מתוק) ועוד.
(המדריך המקומי קונה עבור כל הקבוצה שק של ליצ'י מיובש)
בכל זאת, הצלחנו ללמוד על הרגלי האכילה של העם הווייטנאמי. בווייטנאם, כמו בהרבה מדינות באסיה, אוכלים ברחוב – כולם וכל הזמן. הרוכלים בשווקים, המוכרים בחנויות, עוברי אורח ברחוב – את כולם אפשר לראות בכל שעות היום והלילה, יושבים על שרפרפים קטנים, סביב שולחנות מאולתרים נמוכים ואוכלים, בדרך כלל קערת מרק Pho, שמכיל אטריות, ירקות שונים, לפעמים בשר כלשהו או דגים – מנה זולה ומשביעה.
(ארוחה קבוצתית בשוק "בק הא" בצפון וייטנאם) (ארוחה משפחתית ברחוב)
בדוכנים ברחוב ובשוק מוכרים סוגים שונים של מאכלים מטוגנים, בשמן עמוק. פעם אחת טעמנו ולא אהבנו. היה לזה טעם של סופגנייה דחוסה, צמיגית ומתקתקה.
2 מנות טיפוסיות שכן טעמנו ואהבנו:
אגרול או ספרינגרול – יש סוגים שונים, חלקם מבצק עשוי מקמח אורז וביצים, חלקם "דפי אורז" העשויים ממי אורז, חלקם מטוגנים, חלקם ממולאים ומוגשים "טבעי", ללא כל טיגון או בישול.
כריך וייטנאמי – בגט (מורשת מהשלטון הצרפתי בווייטנאם במאה הקודמת) ממולא ירקות מאודים, סוגי בשר שונים או דגים.
הווייטנאמים לא רק אוכלים בעצמם, הם גם דואגים שהאלים יאכלו טוב. הנה שולחן מנחה לאלים, מאולתר באמצע הרחוב, עמוס בכל טוב.
את אלה לא אכלנו, אבל ראינו איך מטגנים אותם במלח, פלפל וסוכר ומוכרים בשקיק נייר כחטיף משעשע חך:
קישוטי האוכל מרהיבים ודווקא מעוררי תיאבון. חבל שהתאכזבתם. השווקים נראים מאד יפים ונקיים. חסרים רק אהרוני וגידי שיתפוצצו מצחוק…
מעניין מאוד – בעיקר התובנות על ההתאמות שעושים בארוחות של קבוצות מאורגנות. לא ידעתי על זה, למרות שזה מתבקש.
זה אכן קורה כשבאסיה מכוונים לתיירים, ובעיקר לקבוצות מאורגנות. לכן עדיף בדרך כלל לחתוך ולהגיע עצמאית, אפילו לאוכל רחוב, ורצוי מקום ללא שום שילוט באנגלית וללא תיירים. אם יש חברים/מכרים מקומיים, זה בכלל אידיאלי – פשוט שואלים איפה הם אוהבים לאכול.