במבדקים לפני קורס קצינים עובר עליך יום משעשע אך לא בלתי מתיש של מבחנים ממינים שונים. באחד מהם אתה נדרש לספק כותרת ותקציר הדברים המתרחשים במספר ציורים. למשל, ילד עצוב שמחזיק כינור (חולם להגיע לקארנגי הול), בחורצ'יק שעומד מול חלון (חשב לקפוץ, אבל החליט שלחיים יש משמעות והכל יהיה בסדר וחוץ מזה הוא בקומת קרקע) ואדם נטול בגדים מטפס על חבל. בשלב מאוחר יותר של היום אתה נקרא אל חדר הפסיכולוג לשיחה על מבחני דיומא.
נו, היה לי ברור שמצפים לרצינות ואחריות והתרכזתי מאד בשני הציורים הראשונים. בציור עם הדוד הערום נשברתי וחוט המחשבה שלי חלף הלך לו. כתבתי על סיור בוקר של רופאים במוסד מהסוג הסגור במיוחד שמגיע אל חלון חדרו של המטופל עם החבל. הבחור, כך נסתבר לי אגב כתיבה, טופל בהמלצת ראש צוות הרופאים בקומפרסים של בננות חמות (מערכון של יוסי בנאי ורבקה מיכאלי) ועכשיו הוא משוכנע שהוא קוף. להפתעתי מה רבה, דווקא הסיפור הזה משך את תשומת לבו של הדוד הפסיכולוג וכשנפגשנו במשרדו הוא הניח את הטקסט לפני ושאל "מה זה?". עניתי שלא היה לי משהו מעניין לכתוב אז כתבתי משהו שהצחיק אותי. "אתה מתייחס לכל דבר בצחוק?", הוא חקר תחת אזהרה. "לא", השבתי, "רק למה שמצחיק".
עברתי את המבדקים, למקרה שתהיתם, אבל לא הגעתי לקורס קצינים. לסמב"ס שלי ולי היו, איך לנסח את זה בעדינות, חילוקי דעות. הוא העדיף את החיילים שלו ממושמעים וסובלים ואני חשבתי שהוא חמור ואף דאגתי לומר לו את זה, במלים קצרות ופשוטות. אחת השיחות הטובות-במיוחד-שלנו היתה בבוקר קריר אחד, כשנכנסתי למשרדו יחף ובתחתונים והסברתי לו שהוא מעיר אותי אחרי לילה ארוך של עבודה.
אני לועג לדברים. מנסה לחפש למה מה שקרה עכשיו אולי בכל זאת קצת מצחיק, גם אם ברור לי שלא לגמרי הבנתי מה זה היה. למה אני עושה את זה? אין לי שמץ שמציצו של מושג, כך הרגלתי את עצמי. אולי זה מנגנון הגנה בפני מבוכה. מאז שאני זוכר את עצמי, ואנחנו מכירים לא מהיום, אני נקלע למצבים מוזרים ומביכים, בהם אני מוצא את עצמנו בלי הכלים המתאימים להתמודדות. אני מנסה לנתח את הדברים, אך לשווא. מה שמתרחש לנגד עיני לא מסתדר עם ההגיון שלי. אנשים סביבי מתנהגים כמו שאני לעולם לא הייתי נוהג. מאד משונה. וכדי כאילו-לזרום-עם-זה אני מתבדח, מתוך מטרה לטשטש את האמת הברורה שאני נכרי בסיטואציה.
באחד מאותם מקרים לדוגמא, אמרתי משהו מצחיק או ציני ברגע הכי לא נכון ומישהי שחיבבתי מאד וקיוויתי שתחבב אותי בחזרה (שמסתבר שבכתה ואני לא הבנתי את זה), העניקה לי את המבט המבאס שאומר "מה הבעיה שלך? מה חוסר הרגישות הזה?". אבל יכול היה להתפרש גם כ"תגיד, אתה מטומטם, או שאתה עושה את עצמך?". או שמא היה זה "קיוויתי לחבב אותך, אבל אתה דביל". ואולי בכלל זה היה "שתוק כבר ונשק אותי, אלפרד". הנה, אני עושה את זה שוב… היא היתה חמודה, חכמה, מצחיקה ורגישה, אבל גם לאח שלה קראו עודד ונראה לי שגם אם לא הייתי דביל, זה לא היה עובד.
לשמחתי, מה רבה, הצמחונית שלי אוהבת אותי כמו שאני ככה – אהבה ללא סטייק. היא יודעת מה אני הולך להגיד וגם אם זה לא מצחיק, היא צוחקת כדי שלא אתבאס. ומכיוון שכך, כשנפלו לידיי תפוזי דם (עדיין ניתן להשיג!), לא הססתי לרגע ורצתי להכין לה תפוזים מצופים שוקולד. טוב, לא באמת רצתי, המטבח קרוב.
אני אוהב שוקולד וגם תפוזים, ברם, השילוב של שני אלה, גאוני ככל שיהיה, לא בא לי טוב – לא מסתדר לי על הלשון. עקבתי פחות או יותר אחרי המתכון שמופיע פה ויצא טעים למכביר:
http://www.abeautifulplate.com/candied-blood-orange-slices-with-dark-chocolate/