סוף השבוע הארוך שלנו בירושלים התחיל דווקא לא משהו, בבוקר הרגיזו אותי במקום שבו עצרנו לקנות קפה וקרואסון, אז לקחנו את הדברים לאכול באוטו. האוטו הוא אחד ממקומות הסעודה החביבים על הצמחונית, היא אומרת שזה מרגיע אותה לדעת שיש אוכל במכונית, למקרה שיהיה פקק תנועה וכולנו נמות. בדרך לירושלים הספקנו לראות את שארית פריחת השקדיות המרהיבה ומצב הרוח שלי השתפר מאד. כשאני כועס, כל מיני עצות כמו "אל תכעס" או "תבחר לא להתרגז", רק מרגיזות אותי יותר. אני צריך את הזמן שלי ושיניחו לי לנפשי.
נסענו לירושלים לחדש את מלאי עלי הדפנה במטבח. כן, שיחי דפנה (ער אציל) גדלים בירושלים כרוזמרין המשתרע על איי התנועה. זו עיר של דפנה ורוזמרין. בפארק טדי, למרגלות חומות העיר העתיקה, הבחנתי במגוון רב של עשבי תבלין: שני מיני לוונדר, שני מיני רוזמרין, גרניום לימוני ותימין. הרבה תימין. הגן החדש יפה מאד ומרשים ושתי השאלות המתבקשות הן איפה החביאו את המרווה ולמה לעזאזל המים במזרקה זורמים בשעות היום, כשמצוין בפירוש שהיא אמורה לעבוד שלוש פעמים בשעות הערב בלבד?
(טדי, ההוא מהפארק והאצטדיון, לא הדב)
ארוחת ברקפסט
כשהגענו לשוק מחנה יהודה הצמחונית הציעה שהפעם נבקר באגס 1, מסעדה צמחונית קטנה מאד שמגישה אוכל טעים נטול בשר. ישבנו על הדלפק שצמוד למטבח ובכך אכלסנו את כל קומה 1- של המסעדה. קומת הקרקע נמצאת מחוץ למסעדה, ברחוב של השוק ועוד קומה קטנטנה מתחבאת מעל המטבח. שלושה אנשים בלבד מפעילים את המטבח והמסעדה ויפה היה לראות איך הם עובדים ברוגע ומספיקים להגיע לכל אורח.
מנת חומוס עם שני סלטים (29 ₪) היתה טעימה וטריה מאד. הקובה (8 ₪ ליחידה) שהזמינה הצמחונית נראה היה קובה-אמת ובאופן מפתיע היה גם בעל טעם דומה מאד לחברו הלא-צמחוני. על זה היא אמרה: "הוא דומה לגרסה הבשרית להפחיד, בביס הראשון דאגתי". הם עושים נפלאות עם סויה מתובלת. גם קציצות הקינואה שלי (18 ₪) היו טעימות ומתובלות היטב. באמצע הן היו מעט "חיות", אבל זה לא פגע בטעמן הטוב. הרוטב החריף שנלווה למנה היה גם הוא במקום וערב לחכּי.
בקיצור, האגס 1 היא מסעדה חביבה למדי והתפריט מעניין מספיק בשביל שנרצה לשוב ולטעום עוד מנות. ההערות היחידות שהיו לנו הן מי הברז שהיה להם טעם לוואי, כמו מקומות רבים אחרים בשוק ומצוקת הבירה מחבית. אין דבר, משם התפצלנו איש איש לעיסוקיו והמצוקה נפתרה.
רח’ אליהו בנאי, שוק מחנה יהודה
עד הסוף המתוק
כמובן שלא יכולנו לוותר על ביקור בטופולינו. לשמחתי, הפעם היתה בתפריט מנת כבד הלוקוס (40 ₪) שדני המליץ עליה מאד, איזו מנה מופלאה. פטה של כבד לוקוס, ארוז בעלה פילו פריך שמונח על ריבת תות שדה. גרר… כל מה שאכלנו שם היה טעים מאד, כרגיל.
אדם וחבה
באחד הערבים פגשנו את חברינו הירושלמים בטרטוריה חבה, בהמלצתם. היה כיף וטעים מאד. חצי ליטר של גולדסטאר לא מסוננת מהחבית עולה שם רק 23 ₪, מחיר שפוי לכל הדעות. שתינו קוקטיילים מוצלחים, אכלנו מנות יפות ומעניינות, ואני נהניתי במיוחד מרוטב חריף נהדר שלא טעמתי כמוהו לפני כן. ביציאה מהמסעדה, שמתי לב שהבחור שמטפל בתנור הפיצות לא מאד עסוק, לכן ניגשתי אליו ושאלתי אם במקרה הוא יודע איך מכינים פה את החריף שמגיע עם המנות. הלה, לא רק שלא נפנף אותי, אלא נראה היה ששמח על השאלה והחל להסביר לנו בדיוק איך זה נעשה. מעניין, חשבתי, איך זה שהוא מתמצא כל כך דווקא בחריף. טעיתי, הוא מתמצא בכל מה שנעשה שם. ההסבר המלומד על החריף עבר להסבר על פסטו וטמפרטורות של שמן, טיפול נכון במוצרלה, גלוטן, קמח ופיצה והכל בלי טיפה של התנשאות. ברבע שעה שעמדנו שם הבחור מהתנור ירה כמות אדירה של מידע שאני מקווה שזכרתי לרשום את כולו. כל זה בזמן שהוא מקבל בונים (הזמנות), מכין את המנות ומדבר עם אנשי מטבח שעוצרים לידו. כבר היה לי לא נעים שעוד מעט יבואו לצעוק עליו שיפסיק לדבר עם לקוחות ויחזור לעבודה, עד שהוא אמר שאם יש לנו עוד שאלות, הוא ישמח לענות וללמד כל מה שהוא יודע גם בטלפון או בפייסבוק ושקוראים לו מיכאל כץ. הודינו לו מאד על הארוחה והמידע ויצאנו פעורי פה מחבה. הבחור מהתנור היה השף, איש סימפטי מאד, עם ידע רב ורצון עז ללמד. קראתי אודותיו ותגובתי היא: פשש… איש מוכשר. אפשר להכירו בויקיפדיה ובאתר שפים.
יפו 119, בקצה השוק
(מימין למטה – אנשים עם קופסאות עומדים ברמזור)
אכלנו שם לפני כשנה באגס 1 – היה מאוד טעים, שמח לשמוע ששומרים על רמה שם, דרך אגב זה היה הבית של משפחת בנאי המפורסמת. כפי שנאמר בשירו של אהוד בנאי.
עדיין לא אזרתי אומץ לשבת באגס 1. מילים כמו טופו וקינואה מפחידות אותי. יחד עם זאת, שמעתי דברים טובים על המקום מאלה שזה כוס התה שלהם. טוב לראות שבטופולינו עדיין מגישים את פטה כבד הלוקוס. צריך להיות לוקו או אמיץ מאוד כדי להגיש מנה כזאת.