סגר. היין בבית שוב נגמר. שקלתי לרגע להכנס לפאניקה, אבל אז נזכרתי שבמקרה כזה צריך לעשות את מה שעשינו ב-56', כשחנויות היין היו סגורות – לקנות בסופר. כל כך הופתעתי לראות בסופר בקבוק של קיאנטי איטלקי בן שנתיים עם מדבקה אותנטית של DOCG (Denominazione di origine controllata e garantita), שלא שמתי לב שהיה כתוב עליו גם KOSHER. כשפתחתי אותו לאט עם הרבה טקס בישבן נתגלתה לעיני הזוועה מרוחה על הפקק החלוץ: "בד"צ" "מבושל" "כשר לפסח". ברטט קל קרבתי את הגביע אל פי ואשרתי מיד שגם הטעם בד"צ מבושל כשל"פ. חבל"ז.
“When you rush, that’s when accidents happen”
(Down Periscope)
יין מבושל הוא עוד פטנט פרי המח היהודי שמאפשר לעקוף את חוקי הדת. יין כשר בבקבוק מאבד מכשרותו ברגע שאדם שאינו שומר שבת נגע בבקבוק פתוח. אז היין מכונה 'נסך' ואסור לאדם דתי לשתות אותו. אז איפה הקוּנץ? או! אם מרתיחים או מפסטרים ב-80 מ"צ את היין, פתאום אין בעיות, אין חשש לנסך. ולמה? בתקופה שחז"לינו נסחו את ענין הנסך לא היה יין מבושל. כלומר, זה משהו שונה לגמרי שלא נכנס להגדרה הצרה 'יין'.
אדרבה, נבשל את הממזר: סיר קטן, מקל קנמון, 4 מסמרי צפורן, קליפת תפוז, מיץ מתפוז אחד, כמה פרוסות לימון חתוכות לרבעים, חופן צימוקים, ⅓ כוס סוכר. מרתיחים, מחלישים את האש ונותנים לריח הנפלא למלא את הבית. אחרי כ-20 דקות טועמים. אחר כך כבר יותר קל הלחץ על העין השטופה.
מר? הוסיפו סוכר. חם? חכו שיתקרר. מה, אתם ילדים? לעשות לכם פוּ?
עוד אז"ש (אז זהו, שלא!) נוצק כשהאינדיאנית הקטנה הציעה שנכין לארוחת הערב טפיוקה מלוחה, כלומר לא לקינוח. רעיון מעניין מאד, חשבתי לעצמי ונגשתי להכין את אחת המנות היותר מיותרות שהכנתי: טפיוקה עם דלעת מבושלת, בצל סגול קצוץ, שום, נענע וגראם מסאלה. זה לא יצא טוב. אלמלא הבצל והשום, סוכר היה הופך את זה לקינוח לא רע. או רע. מילא.
טיפש, אבל אופטימי…
לצערי אני נתקל בזה הרבה באתרים של חנויות יין. יש את התוכן השיווקי הרגיל, ואז פתאום גם מופיע ליד שם של יין המילה "כשר". לא רק שחבל שבאמת מייבאים את היינות האלו לארץ אלא גם חבל שהיקבים בחו"ל מייצרים אותם ונכנעים לאיש שיווק ממולח שמשכנע אותם לעשות זאת…