אחרי שבפוסט הקודם הצבעתי על כל מה שרע באוקטוברפסט, כעת ניגע בצדדים החיוביים שהתגלו בשני ביקורי בפסטיבל. בביקור הראשון בשעות היום הגעתי לבד והתמקדתי באוכל רחוב שאפשר לקנות בדוכנים השונים. המגוון עצום, אבל לרוב ניכרת מידת תעשייתיות. טעמתי מספר סוגי נקניקיות בלחמניה שהיו נחמדות, אבל שום דבר לכתוב עליו הביתה (ולמרות זאת אני כותב). בדוכן דגים אכלתי לחמניה עם סלמון מעושן על מדורה שבוערת ליד הדוכן. היה טעים נורא, אבל המחיר היה מופקע. בדוכן קפה ועוגה קיבלתי קפה בטעם זפת וסופגניה שטוחה חמה ולא רעה. סיימתי עם חצי בירת חיטה של פאולנר באחד המתחמים הפתוחים ואחרי כארבע שעות מעניינות בחום הרב החלטתי שמיציתי.
בכניסה לכל אוהל גדול יש סבתא שמוכרת ברצלים בכל מיני גדלים
למרות המרחק מהים יש דגים: מקרל על מקל וסלמון מעושן מדורה
הביקור השני התחיל לקראת ערב עם כמה אנשים שכולם הגיעו עם לבוש מסורתי. בבוקר היה לנו ויכוח במשרד, בו טענתי שיש לאסור בחוק על לא-בווארים ללבוש לבוש בווארי. הנציגה הבווארית הסכימה באופן מסויג בשעה שהסלובקית קראה תגר על הצעת החוק שלי. הסתבר שהיא קנתה במיוחד שמלה בווארית זולה של תיירים לקראת ביקורה הראשון באוקטוברפסט.
באוהל המסורתי מקבלים את הבירה בגביעי חרס מרשימים
מנהיגת הקנוניה הגיעה עם שמלה מקצועית יותר והובילה אותנו לשטח הנקרא Oide Wisn (הנאות הישנות), בו מנסים לשחזר את אווירת האוקטוברפסט המקורי. הכניסה למתחם עולה 3 אירו. אני לא בטוח שהמתחם מצדיק את כל ההייפ שקיים סביבו, אבל האוהל המסורתי אליו נכנסנו היה מלא אווירה, כולל רחבת ריקודים עליה פיזזו מקומיים בשלל תלבושות מסורתיות. בשלב מסוים אפילו הזמינו לרחבה חברי מועדון תלבושות שהגיעו במיוחד מצפון איטליה. הם הדגימו ריקוד עם איטלקי שליוותה זמרת עם עם קול סודק זכוכיות.
יכולת המלצרים לעבוד בסביבה כזאת מעוררת הערצה
השירות באוהל פשוט ויעיל. על כל שולחן יש תפריט וברגע שמתיישבים צצים מלצר או מלצרית שלוקחים הזמנות. התשלום נעשה במזומן במעמד קבלת ההזמנה. המלצרית שלנו לא הבינה על מה אני מדבר כששאלתי אם יש חצי ליטר בירה. גם את שאלתי לגבי בירת חיטה היא לא הבינה. התפשרתי על הבירה היחידה שיש: לאגר של אוגוסטינר. אם כבר, לפחות בירה טובה של מבשלה גדולה אך איכותית. הגברות העדיפו רׇדֽלֶר – המקבילה הדרום גרמנית לשנדי. הסתבר שזו השיטה לשרוד מספר רב של ליטרים בלי ליפול מתחת לשולחן בשלב מוקדם. באוהל המסורתי מקבלים את הבירה בגביעי חמר ששומרים את הבירה מקוררת לאורך זמן רב יחסית ובכך מנטרלים במידת מה את אחת מנקודות החולשה של כוסות הליטר. בשלב זה הזכיר אחד הנוכחים שבעיר קלן נוהגים לשתות בירה בכוסות של 0.2 ליטר. איזה רכרוכים. האווירה התחממה לאיטה עם הבירה והשקת הכוסות נעשתה תכופה וחזקה יותר ויותר. תהייתנו לגבי חוזקן של הכוסות קיבלה מענה מהיר הודות לצעירים שישבו בשולחן לידנו. הטחת כוסות עוצמתית מדי הסתיימה שם בגביע סדוק ובירה שנשפכה לחינם על השולחן והרצפה. איזה בזבוז.
עוגיות ג’ינג’ר בצורת לב עם כיתובים שונים נמצאות בכל מקום ומוכרים אותן גם באוהלים.
תפריט האוכל נראה מעניין מאוד (ויקר להחריד), אבל היה מוקדם מדי לאוכל ומועצת הבילוי החליטה לעבור לשלב הבא ולנסות לאכול בתחנה הבאה. יצא לי לטעום רק מהברצל הגדול שהזמינו שתיים מן הגברות. הוא היה אפוי היטב וטרי מאוד, אבל לדעתי הגדלת הברצל פוגמת באיכויות הבסיסיות של המאפה הנפלא בכך שהיא מפרה את היחס בין הציפוי הפריך והפנים הרך. אני גם לא חסיד של כרסום מאפים ללא תוספת כלשהי.
המסיבה בעיצומה. מופע הצלפת שוטים מהווה חלק ממנה
התוכנית היתה לאכול משהו רציני באוהל הבא, אבל בשלב הזה בשאר האוהלים עברו כבר למצב מסיבה וכולם עמדו על הספסלים. במצב זה כל המזמין אוכל עושה זאת על אחריותו. ניסיון להיכנס (בניגוד לרצוני) לאוהל של פאולנר הסתיים בכישלון. מסיבה פרועה השתוללה שם (שש וחצי בערב…) והכל היה דחוס. ממול באוהל של לוונברוי גם היתה כבר מסיבה רצינית, אבל נמצא לנו מקום בין השולחנות. שתיים מן הגברות הצטרפו מיד אל ההמונים ועלו על הספסלים.
למרבה הפרדוקס הרגיעה במטבח מגיעה כאשר המסיבה מתחילה
מדי פעם נטלתי פסק זמן ועמדתי בצד עם הכוס כדי לקבל פרספקטיבה על הפעילות. מלבד הטיפוסים המעניינים, התרשמתי במיוחד מן המטבח הענק של האוהל ומעבודת הפרך של המלצרים. הפקה מרשימה מאוד. על הבירה של לוונברוי אין כאמור מה לכתוב, אבל חייבים לציין את האפקט המפחיד שמקבל את פני הבאים לאוהל. מעל הכניסה ישנו פסל אריה גדול שכל חמש דקות מתחיל לשתות כוס בירה, מהבהב עם העיניים, מפטיר שאגה וממלמל את שם המבשלה: "ל-וו-נ-ברוי, ל-וו-נ-ברוי". למען האמת הוא נשמע יותר כמו זומבי שיכור מאשר כמו אריה, אבל לא נדקדק.
הזומבי השיכור, כלומר ,האריה השואג של לוונברוי
לאחר סך של שני ליטרים החלטתי לנטוש את החבורה ויצאתי לעשות סיבוב לילי בשטח. בדוכן של אוהל בשרים צלויים רכשתי לחמניה עם צלי שור מפורק. בשר יבש למדי. שטרודל דובדבנים ברוטב וניל שנדגם בדוכן אחר היה לעומת זאת חביב מאוד. רציתי לדגום קפה ומאפה בדוכן של אוהל Käffer האיכותי, אבל קפה שחור עם חלב תמורת 9 אירו היה מעבר לסבלנותי. בדרך החוצה עברתי ליד פסל "בוואריה" הענק. התבוננתי במדשאה הידועה בקרב המקומיים בשם "נאות הקיא", אבל לא ראיתי פעילות מיוחדת. אולי היה מוקדם מדי.
בוואריה מתבוננת בזעזוע על המראות הקשים
למחרת שמעתי שהערב הסתיים עם דרמה משעשעת ואופיינית לאוקטוברפסט. התברר שזמן מה לפני שעת הסגירה בן זוגה של הסלובקית חש ברע וניגש לשירותים לאחר שהוא הותיר את כל רכושו אצלה. הוא לא חזר משם והיא החלה לחפש אותו. בשלב זה כבו האורות והאורחים גורשו הביתה. הוא עדיין לא נמצא ולאחר סיבובים בחוץ ניגשה האשה להיוועץ עם המשטרה. הם הציעו לה לחזור הביתה ולחכות לו שם, היות וקרוב לודאי שהוא שוכב שיכור באיזה מקום. אחרי סיבובים נוספים והתלבטויות היא אכן נסעה הביתה ושם היא מצאה את האיש עומד רטוב כולו לפני הדלת. הסתבר שהוא שהה זמן רב חצי מעולף בשירותים וכשהוא התאושש ויצא מהם האוהל היה חשוך ואף נפש חיה לא נראתה בו – כמו אחרי אירוע אפוקליפטי. הוא הצליח לצאת מהאוהל ומשטח הפסטיבל אל הגשם שירד בחוץ. למזלו במינכן אין צורך להציג כרטיס בתחבורה הציבורית ולכן עלה בידו לקחת אוטובוס ולהגיע הביתה. מכרה אחרת נכנסה לשירותים של אחד האוהלים ונתקלה בצעירה ששאלה אותה "איפה אני?". על התשובה "באוהל של פאולנר באוקטוברפסט במינכן" השיבה הצעירה ב"אוי…".
על סיפורים כאלה מתקיים האוקטוברפסט ואנו ננצור אותם לנצח.
הפוסט החיובי שכנע אותי סופית שאני לא מעוניין להגיע לארוע הזה
למרות גישתי השלילית הבסיסית, ניתן להינות שם. הייתי ממליץ לאנשים כמוך וכמוני להגיע בצהרים-אחה"צ. לנסוע במיוחד לא הייתי נוסע, אבל אם כבר נמצאים במינכן בזמן הנכון, מומלץ לקפוץ.
נחמד לדעת ששיכורים מעולפים ונעלמים זה עניין של מסורת שיש לשמר…
בכל אופן זה נראה שקיבלת חוויית אוקטוברפסט שמספיקה לחיים שלמים, ברכותיי על הישרדותך את האירוע.