בירות מעושנות נחשבות לאחד הז'אנרים הקיצוניים ביותר של עולם הבירה. או שאוהבים אותן, או שמאוד אוהבים אותן. אין משהו באמצע. קביעה זו מתעלמת כמובן בבוז מכל מי שלא שותה את הבירה הזאת, כולל ילדים שהוריהם המרושעים אינם מרשים להם לשתות בירה. למזלנו, מאז שנת 2011 ניתן להשיג בארץ את הבירה המעושנות המפורסמות בעולם: שלנקרלה.
זאת מבשלה ישנה. מאוד ישנה. אזכורים ראשונים שלה מופיעים בטקסטים מתחילת המאה ה-15 מן העיר הימיביניימית במברג שבחבל פרנקן, דרום גרמניה. מקור השם כנראה בכינויו של עובד במבשלה, שהילוכו התאפיין בצליעה בולטת לאחר שדרסה אותו עגלה. המילה שלנקרלה היא כנראה עיוות של מילה בדיאלקט המקומי שתיארה הילוך מתנודד.
הכל התחיל כנראה בבירת המרצן, שלא נכללה הפעם בטעימה. שמה ניתן לה בגלל שבעבר נהוג היה לייצר אותה בחודש מרץ במטרה להכין בירה לקיץ, תוך ניצול תקופת הקור האחרונה של החורף. בהיעדר שמש נהגו לקלות את הלתת קלות על אש פתוחה כדי לייבש אותה לפני הבישול. כתוצאה מכך הלתת קיבלה טעם מעושן. בעידן התעשייתי עברו לייבוש הלתת בתנורים וכך אבד הטעם הייחודי. העיר במברג היתה אחד המקומות הבודדים באירופה בהם המשיכו ליבש את הלתת בשיטה הישנה וכך נשמר הטעם המקורי. מדוע דווקא במברג? כנראה שהסיבה היא תרבות עישון המזון שקיימת בה עד היום. אם מעשנים דגים ובשר כל היום, למה לא לתת לבירה את הטעם הזה?
הבירה המעושנת Aecht מרצן היא המוצר המפורסם ביותר של מבשלת שלנקרלה, אבל היא אינה היחידה. אם בעבר ניתן היה להשיג בארץ רק אותה, הרי כיום מייבאים את ארבע הבירות שמייצרת המבשלה באופן סדיר. זהו ללא ספק אחד הביטויים המלבבים ביותר של הגלובליזציה. מתברר שגם בגרמניה לא קל להשיג את הבירות הללו. לפחות פעמיים הזדמן לי להראות לאורחים גרמנים את הבירות האלה על מדפי חנות "בירתנו" החמודה בירושלים, ורובם הודו שהם מעולם לא נתקלו בהן במולדתם.
היות ולא מזמן קיבלתי במתנה את כל שלוש הבירות של שלנקרלה, חשבתי לערוך להן מבחן טעימה השוואתי.
Urbock – בניגוד למרצן, את הבירה הזו נהוג לבשל בקיץ לצורך שתייה בחורף. יישון של מספר חודשים בחביות מעלה את חוזקה האלכוהולי. אסוציאציית הריח והטעם הראשונה שעולה עם לגימת הבירה הזאת היא של שינקן מעושן. אני מכיר זאת היטב מן המרצן, אבל זה תמיד מפתיע מחדש. זה מוזר וזה אפילו קצת סוטה, אבל זה נהדר. אני עדיין זוכר היטב את הפעם הראשונה שחוויתי את החוויה הרב חושית הזאת ומאז קשה להפסיק. מעבר למסך העשן יש לאורבוק הכהה טעם קרמל בולט, אשר לפעמים קצת מפריע לי (6.5%).
Weizen – בירת חיטה, שגם היא נקלית על אש פתוחה. גם כאן הדבר הראשון שניכר עם פתיחת הבקבוק הוא ניחוח כבד של שינקן מעושן וגם כאן כל מי שלוגם את הבירה לראשונה יופתע מן המוזרות הסוטה הזאת. הקלייה מעניקה לבירה זו צבע כהה שאינו אופייני לבירות חיטה. אחרי הניחוח הבולט והצבע הכהה, הטעם עדין באופן מפתיע ומזכיר יותר טעם של בירות צ'כיות כהות, אבל עם טעם מעושן. זו הבירה החביבה עלי ביותר מבין הבירות של שלנקרלה (5.2%).
לאגר – בירה צלולה קונבנציונלית לכאורה. למה לכאורה? כי נטען עליה שלמרות שאינה מעושנת, בישולה בסביבה מעושנת מעניק לה שמץ טעמים וניחוחות מעושנים. לאחר המזיגה לכוס רחרחתי אותה, אבל בדומה לבירות לאגר רבות, גם כאן אין ניחוחות בולט ניכרים. לגימה ראשונה העלתה ארשת תמיהה (כנראה, לא הסתכלתי בראי) על פני. אכן, טעם מעושן בולט. בלעדיו היתה זו סתם בירת לאגר נחמדה. הטעם המעושן הופך אותה למיוחדת, אם כי אני מסוגל לתאר לעצמי שלא כל חובבי הלאגר יאהבו זאת (4.3%).
כמו שתמיד כותבים על אריזות: הצעת הגשה. עם תבשיל נקניקיות חזיר ותפוח
בקיצור, עם סיום סדרת הטעימות של בירות שלנקרלה אני קובע באופן לגמרי לא-אחראי, ובניגוד לעמדת משרד הבריאות, שהעישון אינו מזיק לבריאות.
(במאמר מוסגר יש לומר ששמעתי על כך שבגלל העישון הרב של מזון נרשם בבמברג אחוז גבוה של תחלואה בסרטן. יחד עם זאת, לא מצאתי לכך סימוכין בחומר מדעי שקיים במרשתת).
בירות נהדרות! אני נשאר נאמן למקורית שהגיעה לארץ ושבזכותך הכרתי אותה.
לאחרונה חזרו לייבא אותה לארץ, גם בחביות! האו וונדרפול.
המקורית היא המרצן, אותה נהגו ליבא אנשי בירדי. על כך מגיע לגדי דבירי קרדיט ענק.
ניסיתי בירה כזו של איזו מבשלת בוטיק בניו זילנד. חוויה משונה ומעניינת בהחלט.
יעל, אם את אוהבת ויסקי, נסי את אחד המעושנים, כמו לגבולין או קאול אילה – זה לשתות נקניק. נפלא! הכנתי פעם טראפלס עם ויסקי מעושן וכולן היו שלי – עם כל אהבתה לשוקולד, הצמחונית שאתי לא היתה מוכנה לגעת בזה.