אולי זו האינפנטיליות שבי, או רפלקס הנוסטלגיה המפותח יתר על המידה, אני לא יודע למה, אבל ערימה של גוגואים עדיין מעוררת בי שמחה והתרגשות. למרבה המזל, היום גוגואים כבר לא באופנה, והאינדיאניות שלי לא "נדלקות" כשהן רואות אותם, כי אם אני בתור ילד הייתי רואה את אבא שלי יושב בסלון ומנפץ בפטיש שניצלים את אוסף הגוגואים שלי, הייתי יוצא מיד לפעולת תגמול בסובארו שלו.
מדובר ב-17 ק"ג, שהם בערך 7428 גוגואים ואחד קטן, שאספתי במשך כשנתיים עם קצת עזרה מחבריי, שקיבלו הבטחה לזכות בליקר, אופנוע וכובע גרב. בינתיים היקב נמכר והקונים הפסיקו לפקוד את החנות, רק הזכרון נשאר. ובלילות חורף קרים אני יושב על השטיח, עצוב וטיפש, ומרסק גלעינים של משמש.
מ-17 ק"ג גוגואים יצאו לי כמעט 3.5 ק"ג שקדים של גוגואים. כל השאר קליפות וכמה גוגואים שהיו נפל. כמה בונוסים שלא תכננתי היו כאב גב, כמה שבועות של בושם שקדים ברחבי הבית ושברים חדים של קליפות גוגואים שאנחנו עדיין מוצאים מדי פעם. נראה שהשיטה הטובה ביותר לעשות זאת היא ללכת יחף. תדע שמצאת קליפה של גוגו בשעה שתרים את הרגל בזעקת כאב. את שבר הקליפה תמצא נעוץ ביעילות בכף רגלך, בּדוּק! אני צופה שבחודשים הקרובים נמצא עוד חלקי גוגואים מתחת לספות, בין כריות ובפינות אפלות נוספות.
חלק מהשקדים האלו, שבאופן מפתיע נשארו כמעט כולם שלמים, נטחנו דק ונכנסו לבצק של עוגיות חמאה, חלקם הפכו מושא לניסוי ממוקד במרציפן, חלקם נוספו לריבת תפוחים עם בננה וחלקם שוכנו בתוך צנצנת עם וודקה וכמה תבלינים והם בדרך להיות אמרטו.
מי אמרטו?
או, טוב ששאלתם. אמרטו הוא ליקר השקדים המוכר שמקורו ככל הנראה בעיירה האיטלקית (איך לא…) Sarrono והוא כלל לא מופק מהשקדים הרגילים, אלא מאלו שנמצאים בליבת המשמש. אחת האגדות באשר למקור הליקר מספרת על דודה איטלקיה שאהובה האיטלקי התגייס לצבא ולכבוד שובו הכינה לו ליקר מגלעיני המשמש. לזה אני קורא אהבה! או שמא כשלה מזימתה להכין לו ליקר ציאניד ויצא במקום זה משהו טעים. ציאניד?
"אני ציאני!"
"לא ציאניד כמו בשביל להתאבד, ציאני כמו לבוא בישראל. בשביל להתאבד…" / דודו טופז, "מדפיס דולרים"
יש לא מעט פירות טעימים ותמימים למראה שגלעיניהם, כמו הגוגואים, מכילים כמות מזערית של ציאניד. למשל אגס, שזיף, דובדבן, אפרסק, תפוח, שקדים מרים. בעבר נהגו לייחס לאמיגדלין שבגוגואים יכולות ריפוי סרטן ויש מקומות בהם הוא עדיין נחשב כטיפול מועיל, אך במקומות אחרים הוא נאסר מזמן לשימוש, כמו ארצות הברית למשל, שעל ה-FDA שלה אנחנו סומכים.
ומה אתם יודעים, גם לגלעיני השסק יש ריח שקדי שנובע מציאניד שנמצא במולקולות ציאנוגניות. שסק הוא אותו פרי חביב שבילדותי הייתי זולל בהמוניי ושאת גלעיניו הייתי משלח ברוגטקה שלי לכל עבר. גם מהם אפשר להכין דברים מעניינים. מישהו סיפר לי פעם שהוא נוהג לטחון אותם, לשטח ולייבש כמו לדר. אני הכנתי מהם ליקר.
אזהרה
אסור להגזים באכילת גוגואים, גם אם הם טעימים, כמות גדולה מדי שלהם עלולה לגרום להרעלה קשה ואף למוות. בניו-זילנד ארעו שני מקרי מוות מאכילת 30 ו-60 גלעיני משמש (במקרה האחרון הם נטחנו ונשתו במיץ תפוזים, שויטמין ה-C שבו הגביר את פעילות הרעלן).
בישול, אפיה, התססה והשריה של הגלעינים מקטינים מאד את כמות הרעלן ולפיכך את השפעתו. עוד מידע בנושא תוכלו למצוא למטה.
עוגיות חמאה עם גוגואים
המתכון הזה, לעוגיות לבנדר במקור, איננו שלי, אלא של דגנית מס מחוות התבלינים בגלבוע. הוא פורסם בעתון לפני כמה שנים והרעיון לשלב פרחים בבצק סיקרן אותי. מאז אני מכור ללבנדר. החלפתי כאן את הפרחים בגוגואים, אך אם אין לכם גוגואים, השתמשו בשקדים או אגוזים. ניסיתי את העוגיות הללו עם עשבי תבלין אחרים ומיכל אף ניסתה את זה עם אורגנו, אבל המיוחד מכולם הוא המקור.
אמל"ח
2 כוסות קמח
½ כוס אבקת סוכר (אני טוחן סוכר דמררה במטחנת תבלינים)
2 חבילות סוכר וניל
2 כפות גוגואים טחונים (במקור: 1 כף אבקת פרחי לבנדר)
200 גרם חמאה
תו"ל
את הגוגואים אפשר לטחון במטחנת תבלינים. הריח שהם עושים הוא מחוץ לעולם הזה, כמו שאומרים באנגלית.
במעבד מזון מאחדים את כל הרכיבים לבצק אחיד ורך.
יוצרים כדורים קטנים ומניחים בתבנית עם נייר אפיה. אני אוהב לתת לכל כדור קוועץ' קטן עם האגודל.
אופים כ-30 דקות בתנור שחומם מראש ל-150-160 מ"צ, עד שהעוגיות יציבות, יבשות ומתחילות להזהיב.
(גוגו מחשב את קצו לאחור)
…יש אבאים שכותבים שירים
ואבא שלי מפצח גוגואים.
לקריאה נוספת:
ציאניד בפירות – שימו לב לשאלות בסוף הפוסט, באחת מהן מציינת נעמי זיו שהאמרטו אינו רעיל משום שהאלכוהול ממצה את הבנזאלדהיד ולא את הציאניד.
האם ויטמין B-17 (לאטריל) נלחם בסרטן?
עוגת גוגואים עם מחמצת שאור – סוטה אך מגניב!
קלאסי לצ'איקובסקי להלחין פוסט כזה.
או צ'אוצ'סקו
אג'ואים, אני מבקש. 17 קילו? נשמע כמו אחד הפרוייקטים הכי הזויים שלך מאז ומעולם.
בהחלט