אינדיאנית קטנה: אבא, למה אתה שם מנגולד בכל דבר בזמן האחרון?
אבא: בואי רגע נחשוב למה…
אינדיאנית קטנה: כי יש לנו המון מנגולד מסבא וסבתא?
אבא: בדיוק.
את המתכון ללחם הזה מצאתי בבלוג של אלונה אייזנברג, בּלושה. הבצק מוכר, בסיסי וידוע. החוכמה פה היא הרידודים והגלגולים. הוא דומה מאד ללחם השושנים שכבר אפינו פה, רק שבמקום לחלק את הבצק, משבללים אותו ומרדדים שוב ובסוף לא אופים בתנור, אלא קולים על מחבת. המלית משתנה בכל פעם לפי מצב הרוח והשאריות שבמקרר.
פרספקטיבה קרקעית. חדי העין יזהו את המרפסת שלנו (שניה משמאל בקומה העליונה – עם האדניות)
אחת הזוועות הגדולות של עולם הקולינריה אלה אתרים ידידותיים לילדים. תפריט ילדים הוא אחד הדברים שגורמים לי לברוח בצרחות ונפנופי ידיים היסטריים. רוב הסיכויים שמי שיודע להכין שניצלונים בצורת מכונית אמפיבית, צ'יפס בצורת אמבה ופסטה ברוטב קטשופ, לא יודע לבשל אוכל למבוגרים. איך אפשר לדמיין בכלל מבנה תפעולי של מסעדה כזאת? מה, ליד הפס הקר, הפס החם ועמדת המנות האחרונות יש פס ילדים?
בכל חיי ראיתי רק שני סוגי מקומות שיודעים לשלב ילדים בלי להיות אינפנטיליים קולינרית: פאבים אנגליים/איריים וגני בירה בוואריים.
הנפשות: אינדיאנית גדולה, אינדיאנית קטנה, אם, אב, שכן חוטב עצים, שני כלבים ערניים, חמור, שועל סקרן, נקר חרוץ, ברווז רעב ליד האגם, זוג מבוגר בבית קפה, אזרחים איטלקים.
זמן העלילה: סוף ניסן – תחילת אפריל, בואכה פסח.
תפאורה: בתי אבן עם טיח צבעוני וציורי קיר, מרפסות אבן עם מעקות ברזל מעוטרים, תריסי עץ, שלטי עסקים מציצים מהקיר, גינון ציבורי מוקפד, עצי מגנוליה בפריחה מרהיבה, שפריץ-שניים כחול, כיפה מושלגת באופק, זוג מבוגר יושב בבית קפה על כוסות יין לבן ואדום בשבת בבוקר.
מקום: איטליה! שוב. אנחנו, במשפחה שלנו, אוהבים את ארץ המגף.
מאז שהתחלתי לבלות בהמבורג בשנה שעברה אני מנסה למצוא:
א) בירות ראויות לשתיה.
ב) מקומות נכונים לשתות בהם.
כתבתי "מנסה" כי לאחר שלושה ביקורים ארוכים לא בטוח שמצאתי. מי שלא מכיר את גרמניה חושב שהיא מקשה אחת של בירה, אבל זה לא המצב. בהכללה ניתן לומר שהבירות הדרומיות מתאפיינות בטעם פירותי, פרחוני ועמוק יחסית, בשעה שלבירות הצפוניות יש טעם וניחוח של פורמלין – אם לפרפרז על קביעתו האלמותית של ידידנו. הבירה המפורסמת ביותר של המבורג נקראת אסטרה ויש לה טעם של מכונית האופל בעלת אותו השם. כמו כן, אומרים שצריכים להיות קצת שתויים כדי לשתות אותה.
מעשה של אמיצים: אסטרה ונקניקיה בשוק הפשפשים של שכונת השנצן
ברגע שהגעתי להמבורג בדקתי כמו תמיד מי מבשלות הבוטיק, היכן הן נמצאות, מתי הן פתוחות ואיך מגיעים אליהן. הסתבר שבהמבורג אכן יש סצנה של מבשלות בוטיק שפועלות בעיר או בסביבתה. אחרי איסוף המידע התחלתי להתביית על כמה מהן.
לצערי חיפוש מקומות ראויים לשתיה לא נשא פירות דומים. היה מקום מבטיח מאוד שהתגאה בהגשת בירות בוטיק ובסיור מקדים ראיתי בו בר, אבל כשהגעתי לפנות ערב אחד התברר שהבר משמש רק למזיגה ולא לישיבה. רוב הקהל שהסתודד על השולחנות נראה כמו דייטים בהתהוות ולא כמו חובבי בירה. אם כך, מבשלות הבוטיק הפכו לא רק למקור לבירות מעניינות, אלא גם למקומות השתיה השפויים.
ב'פסטיבל המשתה', שנערך במשכנות שאננים במאי 2017, מספר מאיר שלו לחיים כהן ורונית ורד על סבא שלו, שכשהיה טועם את המרק, שהוגש בטמפרטורה של 99 מעלות, הוא היה דוחף קדימה את הצלחת על השולחן, אומר "המרק קר כקרח!" ופוסל אותו. המשפט הזה, מוסיף שלו, הפך למין ברכת "בתאבון" במשפחה; כולם מתיישבים ליד השולחן, אומרים "המרק קר כקרח!" ומתחילים לאכול. הקטע הזה מופיע בספרו של שלו, פונטנלה.
(סבתא דינה מבשלת. האקדח שעל הקיר הוא המצת שיופיע במערכה השלישית.)
באותו הקשר, מספר שלו, שד"ר אלי לנדאו נתן לו ביטוי מקביל לאותו ענין של מרק לא מספיק חם: אבא של לנדאו, כשהיה מוצא שהמרק לא ממש רותח, היה מוציא את הכף החוצה, מציג אותה ואומר: "לא התכופפה לי הכף".
