מהספר 'בישול ביתי – מתכונים שילדים אוהבים', בהוצאת בית הספר שאחותי למדה בו בכתה ג', נכנסו מספר מתכונים לרפרטואר הביתי. אחד מהם הוא הבקריז, שרק לרגל כתיבת רשומה זו חקרתי עליו מעט והופתעתי לגלות שהמקור הוא הודי ולא צפון אפריקאי כפי ששיערתי. בצק פשוט, שטוח, שמכינים בזריזות במחבת, לא בלתי דומה לצ'פאטי. כמו רוב הלחמים ההודים, אין בבצק גורם התפחה. נהוג להכין אותו רגע לפני שאוכלים, כדי שאפשר יהיה ליהנות ממנו חם.
במתכון נכתב "ההודים אוהבים לאכול בקריז עם ביצת עין או רוטב קארי חריף".
נגמרה לי תערובת הבהאראת. אני תמיד מכין לבד, אבל מאז שהתחלתי לכתוב עליה משהו עוצר אותי מלהכין חדשה. קניתי תערובות בהאראת מוכנות בכמה חנויות תבלינים בתור תירוץ, אבל נראה לי שמה שעוצר אותי זו דווקא הרשומה הזו. עכשיו, משנגמרה לי גם תערובת חמשת התבלינים הלא-מאד-שונה, נגמרו התירוצים ואני צריך לגשת לטחון. ולצלם. ולכתוב. טוב, נו…
היתרון הגדול של תערובות תבלינים הוא שזה כבר מוכן וכל שנותר הוא להוסיף אותן בזמן הבישול. החסרון הוא שאם מכינים מראש, עם הזמן הטעמים והריחות דוהים – ליחם נס. על כן כדאי להכין בכל פעם כמות קטנה או לחלק דורונים לחברים. קליה קלה במחבת יבשה, אגב, מחיה ומחזקת את הטעמים.
דובי היה מלח הארץ, כמו שהוא נהג לומר על הבן שלו, יהל. הוא גדל בקיבוץ בית זרע, עם כל ההרפתקאות והתעלולים של ילדי קיבוץ בשנות ה-50-60. ואני גדלתי עם יהל והסיפורים על התעלולים של אבא שלו. בתמורה סיפרתי לו על ההרפתקאות והתעלולים של אבא שלי בתל אביב באותן שְנוֹת.
(מתבדחים על כוסית ויסקי, לא כל כך מזמן. צלמה: שמרית)
אחד הסיפורים ששמעתי על דובי היה על מסע ניווט לילי בצבא. הם עברו ליד מקום שהיתה בו מאפיה. על אדן החלון נחה עוגה להתקרר. זללו החבר'ה את העוגה ועם הצימוקים השאירו "פתק": תודה!
למאיר שלו היה סיפור דומה: בניווט לילה בנחל עמוד, בגשם כבד, הריחו החבר'ה ריח חלות נאפות מכיוון צפת והחליטו שהם חייבים לאכול חלה: "היינו כמו חיות בר. היה לנו אוכל, לא היינו רעבים, אבל רצינו להרגיש שאנחנו חלק מהחברה האנושית". הם סטו מהמסלול לכיוון העיר, מצאו את המאפיה ודפקו על חלון הזכוכית. האופה יצא החוצה ונתן לכל אחד מהם חלה טריה ואמר: "תסתלקו מפה מהר, המ"כים שלכם היו פה לפני חצי שעה!".
באחד מאמשי הקורונה הנשכחים הכנתי עפרונות גדולים מענפים של שלטית מקומטת, שאין ברירה אלא לגזום אותו מדי פעם, אחרת העץ השביר הזה נופל לך על הבית, או על החתולה, או עליך. כהרגלי, יצרתי ואז חיכיתי כמה שנים לחשוב מה לעשות אתם.
אינדיאנית קטנה: אבא, למה אתה שם מנגולד בכל דבר בזמן האחרון?
אבא: בואי רגע נחשוב למה…
אינדיאנית קטנה: כי יש לנו המון מנגולד מסבא וסבתא?
אבא: בדיוק.
את המתכון ללחם הזה מצאתי בבלוג של אלונה אייזנברג, בּלושה. הבצק מוכר, בסיסי וידוע. החוכמה פה היא הרידודים והגלגולים. הוא דומה מאד ללחם השושנים שכבר אפינו פה, רק שבמקום לחלק את הבצק, משבללים אותו ומרדדים שוב ובסוף לא אופים בתנור, אלא קולים על מחבת. המלית משתנה בכל פעם לפי מצב הרוח והשאריות שבמקרר.
