דובי היה מלח הארץ, כמו שהוא נהג לומר על הבן שלו, יהל. הוא גדל בקיבוץ בית זרע, עם כל ההרפתקאות והתעלולים של ילדי קיבוץ בשנות ה-50-60. ואני גדלתי עם יהל והסיפורים על התעלולים של אבא שלו. בתמורה סיפרתי לו על ההרפתקאות והתעלולים של אבא שלי בתל אביב באותן שְנוֹת.
(מתבדחים על כוסית ויסקי, לא כל כך מזמן. צלמה: שמרית)
אחד הסיפורים ששמעתי על דובי היה על מסע ניווט לילי בצבא. הם עברו ליד מקום שהיתה בו מאפיה. על אדן החלון נחה עוגה להתקרר. זללו החבר'ה את העוגה ועם הצימוקים השאירו "פתק": תודה!
למאיר שלו היה סיפור דומה: בניווט לילה בנחל עמוד, בגשם כבד, הריחו החבר'ה ריח חלות נאפות מכיוון צפת והחליטו שהם חייבים לאכול חלה: "היינו כמו חיות בר. היה לנו אוכל, לא היינו רעבים, אבל רצינו להרגיש שאנחנו חלק מהחברה האנושית". הם סטו מהמסלול לכיוון העיר, מצאו את המאפיה ודפקו על חלון הזכוכית. האופה יצא החוצה ונתן לכל אחד מהם חלה טריה ואמר: "תסתלקו מפה מהר, המ"כים שלכם היו פה לפני חצי שעה!".
