בדיוק חזרנו מברצלונה, זמן מצוין להזכר מה היה שם, בהולנד, כי את הפוסט הזה חייבים להמשיך.
כשחושבים על הולנד לא מעט דברים עולים בקופסה – גבינות, חמאה, פרה, טחנות רוח, מדינה שטוחה, אופניים, תעלות, צבעונים. אם מוסיפים את אמסטרדם לתמונה אז גם גשרים, סמים חוקיים וחלונות אדומים. הכל נכון ויש עוד.
צ'יפס למשל
אם לנו יש פלאפל, להם יש צ'יפס (Patat frites) והם עושים אותו טוב. לא מדלדל, ישמרנו השם, קריספי ויציב. אם אנחנו שמים קטשופ על הנ”ל, אז הם שמים קטשופ, מיונז, חרדל, סאטה (רוטב בוטנים אינדונזי), צ'ילי, בצל קצוץ, קארי הבחירה שלכם ולרב יש מבחר גדול. המחיר בסביבות ה-2 יורו.
(ולנו יש פלאפל)
הולנד הוקמה ב-1581 ומשנת 1816, שנה לאחר שקיבלה חזרה את עצמאותה מנפוליאון, שלטה המעצמה הימית באינדונזיה, שהייתה מקור מצוין לתבלינים. משעשע לדעת שמדינה קטנה (כפולה בשטחה מישראל עם 16 מיליון איש נכון להיום) שלטה על מדינה גדולה פי 50 לערך (עם 250 מיליון איש נכון לימינו). בשנת 1945 הכריז האי המוסלמי על עצמאות בצורה עצמונית, הולנד כנראה הייתה עסוקה באותו הזמן בשחרורה ע”י בעלות הברית ורק אחרי 4 שנים של מלחמות גרילה נאותה גם היא להכיר בה. לא ביקרתי במדינה המוסלמית הגדולה בעולם, אבל ניכר שהתקופה השפיעה, לפחות קולינרית, על הולנד. מסעדות אינדונזיות רבות באמסטרדם.
רייסטאפל
נשמע אמנם כמו שם של מבצע של המוסד השבדי, אבל למעשה מדובר במנה אינדונזית ידועה שהיתה יעד ממוקד עליו קראנו. אחרי יומיים של שיטוטים באמסטרדם בין מוזיאון לשוק וללא כל מסעדה אינדונזית שעונה לשני התנאים ההכרחיים: מגישה את המנה וגם פתוחה בזמן היותנו בסמוך לה, הבנו שצריך לקחת את העניינים לרגליים ופצחנו בשעה-שעתיים של סיכול ממוקד: תרנו אחרי כתובות מוכחות וידועות של מסעדות עד שמצאנו מקום שגם הגיש את המנה וגם בחר להיות פתוח לכבודנו. המנה המסורתית הזאת היא גאוותה של האמא האינדונזית – עוף ברוטב עגבניות, שיפודי עוף ברוטב חמאת בוטנים, שבבי קוקוס מטוגנים, גולאש, צ'יפס קנדי, שעועית ושאר ירקות. כל אלה סובבים אורז עם שבבי בצל. בסך הכל, לא התרסקות. היה חביב אבל לא שווה את המאמץ.
כמה קמח?
מה יש להם מקמח אלה? שלא תבינו לא נכון, אנחנו מאושפזים על בצק ומסוגלים לאכול כל היום ובכמויות. אבל מה ההולנדים צריכים כל כך הרבה טחנות בשביל קמח? הם גבוהים (הכי בעולם) ואולי זה באמת מהשמרים בבצק, אבל לא מקמח, אז למה לבנות כל כך הרבה טחנות קמח? אז זהו, שאולי רק לנו זה היה חדש, אבל מסתבר שאותן טחנות ציוריות, המלוות לרב באיזה יולנדה זהובת צמות על אופניים, בכלל לא מייצרות קמח. הן מייצרות הולנד. ככה זה כשהמהנדסים טעו בגובה ושמו 40% מהמדינה מתחת לגובה פני הים. וזה היה עוד לפני השתלטות האיסלאם והעבודה הערבית על אירופה. כדי לפתור את בעיית חוק הכלים השלובים שמשו טחנות הרוח לייבוש אדמות הולנד וניתוב המים בתעלות החוצה לים. הגשם שמרבה לבקר, עזר להעלאת איכות הקרקעות ושטיפת המלחים. פרט נוסף מעניין, הוא שמאמצע המאה ה-19 משאבות החליפו את טחנות הרוח, אבל הפעם האחרונה שהשתמשו בהן הייתה דווקא במאה ה-20, במלחמת העולם השניה, עת היה מחסור חמור בסולר. הן עדיין עבדו. עובדה: הולנד פה ולא הלכה בדרכי אטלנטיס.
גאודה
זו לא רק גבינה, זו גם עיר ציורית שבמרכזה, איך לא, בית עירייה ובית שקילה רשמי לגבינות (פעם הייתה מרכז מסחר רציני) ושוק מקומי המקיף את הכניסה ומציע שלל ירקות, פירות, עציצים, נקניקים וכמובן גבינות.
הישאם, פנסיונר עיראקי, מדריך בהתנדבות בבית השקילה של גאודה, אמר שהולנד היא יצואנית הגבינה הגדולה בעולם. כששאלנו מה עם הצרפתים, אמר שההבדל הוא שהצרפתים אוכלים את הגבינה שלהם. אגב, העיראקי החביב שגם דאג לנו לטעימות גבינה דאג להזכיר לנו, רק שנדע, שאנשים, אין להם בעיה אחד עם השני, זה רק המנהיגים שלא מסתדרים.
עוד סיפר לנו האיש והפיג’מה שגבינת גאודה (חאודה) זה לא סתם איזה גבינה, תהליך ההכנה מדויק ואשת הגבינות באה כל יום וטופחת על כיכרות הגבינה ממש כאילו היו אבטיחים על מנת לבדוק את טיב הגבינה. אוי ואבוי לה, לגבינה, שיהיו בו בועות אוויר – פה זה לא שוויץ, לפח!
את כיכרות הגאודה (לפחות 28% שומן, 5-8 ק”ג) נהוג לחלק למספר קטגוריות, על פי משך היישון: מצעירה (Jong, חודש עד שישה), שהיא רכה, צהבהבה ובעלת טעם עדין ורך, דרך הבשלה (Belegen) ועד המבוגרות (Oud ו-Overjarig, שנים של יישון), שהן כתומות יותר, קשות יותר, מתפוררת ובעיקר חריפות ומריחות כמו שהייתם מצפים מגבינה מעולה.
למורת רוחם של אוהבי הדגים ושאר ירקות הים ובמיוחד ההרינג והפיש אנד צ'יפס, לא טעמנו. יש הרבה, בלי סוף אבל אנחנו לא מאוהבי האומגה 3. צ'טערת.
ריבה ופנקייק
סיפור אנה פרנק ידוע בכל העולם, התורים לבית אנה פרנק אינסופיים והביקור באמת מעניין. אחרי הביקור גילינו שהמתחבאים בבית המסחר Opekta של אוטו פרנק (אבא של) מכרו פקטין ששימש לייצור ריבה וג’לי. יכלו לבחור טוב יותר. לא שריבה זה לא טוב, אבל מספר בתים משם במעלה הרחוב שוכנת מאפיית הפנקייק (The Pancake Bakery, Prinsengracht 191). הם חזקים מאד בפנקייקים בהולנד, מסתבר שמה שהפיצה עושה לאיטלקים עושה הפנקייק להולנדים. לא מדובר באותם עיגולים עבי בשר ומלאי תוספות מתוקות שכולנו זוכרים משנות ה-80 וה-90 הזוהרות של בית הפנקייק בואכה כביש החוף.
את הפנקייקיה הראשונה בכלל פגשנו ממש ביציאה הצדדית של פארק De Hoge Veluwe הפראי. זה הגיע לנו בדיוק במקום ובזמן, אחרי רכיבת אופניים קורעת ישבנים משולבת במזג אוויר סגרירי, רוחות וממטרי ברד קלים. בפארק פזורים אופניים רבים וכל מבקר שחשקה נפשו בדיווש מוזמן לבחור לו זוג (כולם זהים).
מסתבר שעל פנקייק אפשר לשים כל מה שאפשר לשים על פיצה, ובכלל זה – גבינות, בייקון ורוטב ברביקיו, בננה, בצל וכיוב’:
ווק ללכת
באנגלית זה נשמע יותר טוב (Wok to Walk). נתקלנו במקרה באמסטרדם באחד מסניפי הרשת האירופאית המוצלחת הזאת – סוג של מזון חפוז, אבל שלא כמו בדוכנים נוטפי השמן בקניוני ארצנו, הכל מוכן ומוקפץ במקום על פי בחירת הלקוח. כשמגיע תורך עליך לבחור את סוג האטריה, תוספות למינהן ורוטב, גם הוא למינהו. האוכל מוקפץ מולכם ויוצא אחלה. כמותי, טעים וזול. קצת כמו המונגוליין גריל בר, מסעדת האכול כפי יכולתך שהייתה פעם במחוזותנו, רק בקלילות של פלאפל ולא של מסעדה.
ונעבור לקינוח
אכלנו, שבענו וגילינו שמפנקייק לא תבוא הישועה (אם כי יש גם מתוקים). בצדי הרחוב וגם בסופרים ניתן לרכוש את הסטרופ-וופל ההולנדי המפורסם. למעשה מדובר בטוסט של שני וופלים עם מייפל או דבש בגדלים, צבעים וצורות שונות. טעים מאד, עם אלסטיות שמזכירה סוכריות גומי, אבל עם קשיחות של קרמל. לבעלי השיניים הרכות ומאותגרי הלסת ניתן לקנח גם בוופל בלגי, שכנראה נדד לכאן מהשכנה הדרומית.
נכון, בלוג על אוכל, אבל אי אפשר בלי אלף מילה על צבעונים:
התמונות צולמו בגני קוקנהוף, שפתוחים לשבועות מספר בעונת האביב, כשבשאר השנה דוקטורים לעיצוב פרחים שותלים פקעות בתזמונים ומיקומים מדוייקים, כך שכשתגיע העונה זה יראה כמו באגדות. מעניין אם להולנדים ולבהאיים יש אב קדמון משותף. אגב, זה לא שבשאר הולנד אין גינות מושקעות או שדות של איריסים! נכון, אין. אבל יש שדות של צבעונים ובאופן מפתיע גם נרקיסים הולכים שם חזק:
Tipping
נסיים שוב באמסטרדם סיטי. טיפ למטייל הישראלי המצוייץ: חנויות גבינות רבות פזורות בעיר, רובן מרוכזות בשוק הפרחים. כן, הפרחים. אם חשקה נפשך בטעימת גבינות, שים פעמיך שם.
טיפ גבינתי נוסף לחוזרים ארצה: גבינות הן בעלות צפיפות גבוהה ומסה מרוכזת, או שהמשקל בשדה התעופה ממש לא מדוייק. בכל מקרה, הזהרו ממשקל יתר או שתאלצו, כמונו, למלא כיסיכם גאודה.
Tot ziens!
פוסט טעים ופרחוני, מי ירצה לנסוע לברצלונה אחרי תאורים כאלו.
גדול! שלל יפה יצא לכם.
עופר עשית אותי רעבה……………..