רבותיי וגברתי, הגיע הזמן לקרוא לחמור בשמו. המלך הוא לא עירום, אבל הוא אפעס מעורטל משהו. כשאתה מסומן כאורח של המסעדה קשה מאד לדעת איך היתה נראית החוויה שלך במקום אילולא היו כך פני הדברים, כלומר אם היית בלתי "מסומן". ההגיון אומר שאם למסעדה יש סולם עדיפויות לריצוי לקוחות, יש סיכוי לא רע שכשאתה עומד לפרסם עליה ביקורת, אתה עדיפוּיִי. לעתים קרובות אנחנו מתלבטים בעת כתיבת דו"ח אירוע, האם קורא נאמן שיגיע למקום יתאכזב או יהנה כמונו? הארוחה שלנו ב"ננה בר" בתל אביב התחילה גם היא בתהיה מה יהיה בסופנו, אולם מהר מאד הבנו שקשה למסעדה לעשות איפַה ואיפַה.
בשעת ערב טיפוסית החלה להתמלא המסעדה השוכנת בכתובת המשעשעת אחד העם 1 בשכונת נוה צדק. יש לה כבר פז"מ של 13 שנים, למסעדה, זמן מכובד לכל הדעות. בכניסה חדר גדול שראשיתו בבר ארוך וסופו במטבח. דלת זכוכית מובילה אל החצר שהשולחנות בה מסודרים בכמה מפלסים, ואחריה חדר נוסף, גדול אך אינטימי, לארוחות פרטיות. העיצוב מרתק. מאד ביתי, מזכיר מאד חדר אורחים עם הריהוט, תמונות הקיר והתאורה החמימה, אבל גם עמוס לעייפה בחפצים שונים (ספרים, שעונים, עציצים, מראות) שמשרים אווירה שנעה בין ביתיות למוזיאליות. כלומר, נעים לעין אבל אסור לגעת. דני סיפר פעם על מסעדות גרמניות בוואריות שידוע עליהן שככל שהן יותר מקושקשות וקיטשיות כך עולה בהן רמת האוכל.
טרם התיישבנו וכבר קלטנו שהמלצרים אדיבים מאד ומקצועיים מאד. החל בלבוש וכלה באופן מזיגת היין. במהלך הארוחה המלצר שלנו, מייקי, הפגין ידע רב במנות השונות, הן מבחינת מרכיבים והן מבחינת התהליכים שעוברים עליהם בבישול. השירות היה מעולה. האם באמת הוא שונה כשאתה סועד סְרַק? האם המלצר לא משתף לקוחות "רגילים" בידע שלו? האם הוא פחות אדיב? קשה לנו להאמין. המלצרים שפגשנו במהלך הערב ושראינו גם בשולחנות אחרים היו מקצוענים, לא פחות מזה.
תפריט הקיץ מורכב ממנות חדשות ומנות נוסטלגיות מימי ראשית המסעדה. באופן טבעי, את חלקן אהבנו מאד ואת חלקן קצת פחות, אבל ניכר היה שיש הקפדה על מראה כל מנה ועל טריות ואיכות המרכיבים שבה. לא היו עלי חסה עם פגמים חומים של עייפות, לא היו טפטופים על הצלחות, המנות היו גדולות וחלקן אף גדולות מאד. האם קיבלנו מנות גדולות יותר? מוקפדות יותר? מחומרי גלם טובים יותר? לא סביר.
לעסק!
שני יינות של יקב טוליפ נפתחו ואנחנו בחרנו בלבן הצונן כדי לעזור למזגן לקרר אותנו. White Tulip 2010 (70% גוורצטרמינר, 30% סוביניון בלאן) הוא יין נהדר. הוא פירותי מאד והולם את מזג האויר הקיצי הרב-שנתי שלנו. יש לו תסיסה קלה שצובטת את הלשון והוא כמעט חצי יבש. היין התאים במיוחד למנות הכבדים המתקתקות שקיבלנו בהמשך. דני לא יכול היה להמנע מהמחשבה שהיין יוכל להשלים היטב את טרין כבד האווז החדש שלו. רותם שישב לידנו, שמבין דבר אחד או שניים ביין, ציין שההגדרה המדויקת היא off-dry. לפני שהגענו חשבנו שנזמין בירה, אבל היין ליווה נהדר את הארוחה והחלטנו שלא לערבב את הענבים עם הדגנים. למתעניינים, במקום יש שלושה ברזי בירה מהחבית – פרוני האיטלקית ושתי הגרמניות ארדינגר ושפאטן. זוהי ללא ספק בחירה מעניינת, כי הרי ידוע ומוכר שברוב מקומותינו לפחות אחד מהברזים הוא של אחת הרעות החולות המתקראות טובורג/הייניקן/קרלסברג. אם כן, ישר כוח על ההיצע הלא-סטנדרטי. קיר המבנה הראשי של המסעדה מעוטר במדפים גבוהים ומלאים ביינות ישראלים רבים, זכר לחנות היין המוצלחת מעבר לכביש, "פרי הגפן" שנגמזה בעודה באיבה. מדפי העץ הייחודיים והתוויות הצהבהבות הכתובות עם טוש הסגירו מיד את מוצאו של המצאי. תפריט היין צריך להיות מאד מעניין.
מבחר מנות ראשונות הונחו על השולחן וקרב הצילומים-טעימות החל. לא פשוט לשרוד בשולחן אחד עם חבורת בלוגרים חמושים במצלמות ומזלגות. במצבים כאלה גילינו בעבר שהמעשנים סובלים. חוק מרפי של בלוגריוּת האוכל אומר שהמנות תגענה לשולחן ברגע שיצאת לעשן. בתור שונאי עישון הרווחנו גם הפעם מתופעה מרתקת זו.
(מימין ובכיוון השעון: כבד אווז, טרין, ריזוטו, סביצ’ה)
ריזוטו פטריות היה נחמד מאד. קרמי ועם שילוב טעמים מוצלח של פטריות פורטובלו, שיטאקי ושמפיניון. לקישוט הונחו מעל המנה פטריות יפניות נוספות העונות לשם אנוקי ושימג'י. לעודד הפריע קצת מרקם גרגרי עדין שנבע ככל הנראה מתוספת הפרמיג'אנו שלא נמסה עד הסוף.
סביצ'ה סלמון שהוגש על קרפצ'יו סלק היתה מנה חביבה למדי עם טעם לימוני ותיבול טוב של נענע וכוסברה ועודד אף הבחין בטעם אניסי עדין שהתחבר היטב אל הדג. דני התרשם מהתיבול המדויק ומהטעם הלא-דגי בעליל של המנה. עדינות לשמה.
טרין כבדי עוף וברווז היתה מנה מרשימה במיוחד. בקצה האחד של צלחת מאורכת הונחה צנצנת (הזכרנו לא מזמן את הטרנד הזה, שלפעמים הוא מוצלח) שבתוכה הטרין הקר ומעליו קוביות קטנות של ג'לי ליקר גרנד מרניה (ליקר תפוזים). הטרין עצמו היה מאוזן היטב בין טעמו הגס יותר של כבד העוף וטעמו העדין של כבד הברווז (שדרך אגב, פחות נפוץ בישראל מכבד אווז). זהו שילוב נהדר ומרתק של טעמים, בעל מראה משובב-דני. במרכז הצלחת הונח המכסה ההפוך של הצנצנת ובתוכו ריבת עגבניות עדינה מקושטת בכוכב אניס ופרוסת תפוז מסוכרת. בקצה השני של הצלחת הוערמה קונסטרוקציה של קורות טוסט. מרחנו את הטרין עם הג'לי על הטוסט ומעליהם את הריבה והתמוגגנו מהטעמים השונים שקיפצו לנו בפה. משאזלו הצנימים, תקפנו את הצנצנת עם כפית.
כבד אווז על תפוחים מקורמלים וקלבדוס היה מאד לטעמו של דני. שני המרכיבים משתלבים בצורה מושלמת, אם כי בתור מישהו שהכין פעם מנה דומה למדי, דני יכול לספר שטעמו של הקלבדוס הולך קצת לאיבוד במנה.
קרפצ'יו לוקוס היה באותו ערב קרפצ'יו מוסר ים. מנה עדינה מאד וטובה. המוסר מילא היטב את מקומו של הלוקוס האציל (והיקר להחריד). גם פה, נענע וכוסברה הוסיפו טעם רענן ששנינו אוהבים מאד.
מנת שקדי עגל, שהופיעה על הלוח כמנת השף היתה טעימה מאד, אך למרבה הצער לא הספקנו לאכול ממנה יותר מביס עקב חוסר ערנות שלנו. כמו שנהג לומר המפקד סיסו במבחן סיור ג'יפ: "שקעת? נכשלת!". מעניין ששקדי עגל, אשר היו מופיעים פעם בעיקר בתפריטים של סטייקיות עממיות, מופיעים יותר ויותר בתפריטים של מסעדות וזוכים שם לפרשנויות מעניינות מאוד.
ניוקי רומנו (אפוי ומסולת, במקום מבושל ומתפ"א) בביסק דגי ים היה מאד לטעמו של עודד. מי שלא מכיר ומצפה לניוקי קלאסי עלול להתאכזב מהמרקם, אבל אם לא חושבים על ניוקי, זו מנה מצוינת. הביסק סמיך ועשיר בטעמים והניוקי מקבל אותם בשמחה. גם פה, כמו בריזוטו, היה מרקם מעט גרגרי לביסק. פס קישוט ירקרק לאורך המנה היה עשוי ממחית אפונה ירוקה, למקרה שהזמנתם ותהיתם על קנקנו.
ואחרי כל אלה, מה נשאר על השולחן? נו מה? דני חד העין שם לב לשתי הצלחות הירוקות:
סלט הקיסר והסלט הקראנצ'י היו ירוקים מאד וסלטיים מאד, מה שכידוע מנוגד לכל מה שאנחנו מאמינים בו. 50% מאתנו טעם אותם ואישר שהם טריים ומתובלים כהלכה, אבל לא התעכב עליהם כדי לא לפגוע בדני.
מחירי המנות הראשונות נעים בין 38 ₪ לסלט הקיסר ל-85 ₪ לכבד האווז.
עם הופעתן של המנות העיקריות התפנינו למזוג את היין האדום שחיכה בסבלנות ובשקט והתחדרר בחדרי חדרים. Mostly Cabernet Franc 2008 היה גם הוא ערב לחיכנו. זהו בלנד של 85% קברנה פרנק ו-15% מרלו, עם ניחוח נפלא של חבית. אחרי 15 חודשים אין סיבה שלא יהיה לו. הוא השתלב טוב עם הבשרים שפקדו אותנו כמפורט להלן. מייקי, מלצרנו החביב, שוב הפגין הבנה בסיסית שחסרה ברוב מסעדות ארצנו כשהציע לנו להחליף את כוס היין במעבר בין לבן לאדום.
פילה מוסר ים (שוב במקום לוקוס, שאזל) הגיע בליווי ארבעה גלילי ניוקי רומנו וביסק שכבר פגשנו בראשונות. הדג היה עסיסי ועשוי כהלכה.
ספייריבס עגל בציר בקר, צ'יפוטלה וסילאן היתה מנה ענקית ששנינו אהבנו מאד. שאר המסובין טענו שהיא מתוקה להם מדי, אבל דני ראה צורך לציין שהם כנראה לא אכלו מנות דומות בארה"ב. המתיקות במנה זו היתה מעודנת ולא גרעה מטעמו של הבשר. מה שהפריע קצת היתה חריכת יתר של חלקים בולטים שונים בנתח במהלך הצליה.
כל המנות העיקריות, פרט לפילה הדג שהיה מעט קטן, היו נדיבות מאד. קיבלנו דיווחים מרוצים גם על פילה הבקר עם צלעות הטלה ועל האנטריקוט ברוטב פורט פטריות יער ומח עצם. מחיריהן נעים בין 69 ₪ למנת פרגיות ל-145 ₪ למנת פילה הלוקוס.
(בקבוקים מחשבים את קיצם לאחור – עדות אילמת לרגעיו האחרונים של הבקבוק השמאלי קיצוני)
אחרי תקרית ה-"6400 ₪ לבקבוק" המצערת בננה בר, עליה קראנו לפני חודש, חזינו בשידור חי וללא תעתועי מצלמה איך בשולחן שלידנו סועד תמים הזיז את כסאו ושלח אל אבדנו בקבוק מגנום של יין אליעד 2004 של יקב שאטו גולן (715 ₪ בחנות היקב. חשבו לבד כמה הוא עולה במסעדה). כמה דקות של מאמצים מרוכזים של מנהל המשמרת ומספר מלצרים יעילים וזירת הפשע נוקתה למשעי. הנחנו שהאסון נשכח ונסלח על פי שובם של הסועדים המקוריים אל השולחן עם תום הנקיונות. למרבה השמחה עודד הספיק במקרה לצלם תצלום אחרון של הבקבוק הז"ל לפני שהתיישבנו לשולחן וכך נותר בידינו תיעוד מצמרר משעתו האחרונה. עוד קולות שבר נשמעו לאחר מספר דקות מכיוון המטבח ומלצרנו רב התושיה עדכן אותנו עפ"ק (על פי קול) שמדובר בצלחת. בבית של דני נהוג היה לומר בכל פעם שנשבר כלי אכילה כלשהו שהדבר מסמן הגעת אורחים. כנראה שבננה בר זאת השיטה להגברת כמות הלקוחות, ולפי מה שראינו, זה עובד. על כל פנים, היינו ממליצים לבדוק את בעיות הכבידה במסעדה.
לקינוח טעמנו עוגת שחיתות שוקולדית שהיתה טעימה אך רגילה, ומילפיי עם קרם ברולה שהוגשו בצורה יפה בצלוחית קטנה. עודד חש במלח בבצק העלים שלא לגמרי הסתדר לו עם מתיקות קרם הווניל. דני חש גם הוא בכך, אבל הדבר לא הפריע לו. היתה תחושה ששנינו חשים ללא חשש.
קפה, טיפ, תודה והיידה – הביתה! יצאנו מננה בר שבעים אך מרוצים. היה אוכל טוב, שירות מצוין ובונוס של מופע אור-קולי מרגש עד דמעות בדמות בקבוק יין יקר מאד שהלך לעולמו. אז נראה לכם שהמנות שקיבלנו יצאו מהמטבח טובות יותר? שהשירות שקיבלנו היה מקצועי יותר? חשבו שנית.
ננה בר
אחד העם 1
תל אביב
אזור הדמדומים
הדרך חזרה הביתה היתה מרתקת. מסתבר שבשעה 11 בלילה החוקים בכבישי העיירה הציורית תל אביב משתנים ומסתכמים בשניים בסיסיים מאד –
1. החזק שורד.
2. רק המעז מנצח.
בצאתך אל החשכה יתחוור לך עד מהרה שזה לא האלכוהול ששתית, כולם על הכביש מתנהגים באופן זהה. תמרורים הופכים לבלתי נראים והדרך הקצרה יותר היא בהכרח זו שהרכב שנוסע לפניך יבחר. אם כמה עשרות מטרים של נסיעה אחורנית בניגוד לכיוון התנועה תחסוך לך 5 דקות של רונדלים בשכונה, זה מה שתעשה ואם אתה רוכב אופנוע, אז בכלל, כל משטח אופקי יציב הוא הכביש שלך. הדבר בולט במיוחד בנתיבי איילון. אם לא היינו יודעים, היינו חושבים שנערכים שם בכל לילה מירוצי רחוב.
ברחוב הרכבת כמה עובדים זרים פתחו כסאות שיזוף ונחו להם באי התנועה, נהנים מאור הרמזור. ובנחלת בנימין חצו את הכביש זוג הורים עם ילד שנראה בן לא יותר מ-8 ושבוע (להזכירכם, כבר כמעט חצות), לבושים במחלצות שנראו מיטביות.
עוד אופייני ללילה הם שדרני רדיו מצוננים שמדברים לאט יותר ובשקט, מחשש להעיר מישהו. מדי פעם הם מתפלספים על נושא בנאלי ומשאירים את המאזינים לחשוב על זה במהלך השיר הבא.
לילה טוב.
הקברנה פרנק של טוליפ הוא אחד מהטובים. למרות שעכשיו אין לי, הוא בדרך כלל מככב אצלי ב"מרתף". יין פשוט נהדר. זה מזכיר לי אולי איזה יום לעלות לכפר תקווה ולעשות איזה פוסט על היקב. אני שולח ברכה למי ששבר את בקבוק שאטו גולן, חזק ואמץ.
אכן מקום נהדר, אכלנו שם ארוחת בוקר ביום חול בהיר – אווירה נהדרת, המקום היה ריק חנהנו משירות טוב, אוכל טעים ואווירה טובה.
בהחלט אמליץ לחבריי. 🙂