אחת הפטריות הנחשבות ביותר מבחינת טעמים במטבח האירופאי היא הפורצ'יני (Porcini), אשר ידועה בצרפתית בשם cep ובגרמנית בשם Steinpilze. הפטריות האלו נפוצות בעיקר ביערות הצפופים של מזרח אירופה. בפולין וברוסיה הן מפורסמות מאוד, אבל השימושים הקולינריים המעניינים ביותר שלהן הם דווקא במטבחי מערב אירופה. מי שמצליח לשים ידו עם הפטריות האלה כשהן טריות ישלם סכום כסף נאה תמורתן (רק פטריות המורל עולות עליהן במחירן) אבל יזכה בחומר גלם מעולה.
האינדיאנית הקטנה (4) זכתה לפני מספר ימים בתואר הנכסף "חוקרת השבוע". ביום שישי חזרה מהגן שמחה וטובת לבב עם מזוודה חשאית עליה מופיע הכיתוב "תיק חוקר מ.מ.ש (מצאתי משהו שונה)". ואני מצטט: "מטרת התיק היא ליצור המשכיות לפעילות הנעשית בגן וכן כדי לשמור וללמוד על הסביבה הקרובה והרחוקה". יפה. בתוך התיק מצאנו זכוכית מגדלת, פינצטה, מגדיר חרקים, מדריך לזיהוי עצי ארצנו ומחברת שבה כותבים כעמוד על נושא המחקר ומדביקים תמונות וממצאים.
התכנסנו באופן משפחתי וחשבנו יחד מה נחקור, כשאני מכוון, כמה אופייני, להתפתחות ייצור הבירה מאז ימי פרעה. קמה התנגדות רבתי ונערכו הפגנות ענק מול משכני, אך בסופו של דבר הצלחתי בעורמה לשכנע את אינדיאניתי ואמה הצמחונית, למרות הכל, לחקור אוכל ולהתמקד בתות העץ, שהרי אין מתאים מזה, העונה בעיצומה.
במסגרת התלהבות-שבועות-הכללית ברשת, אני מוצא לנכון להגיש לכם מתכון שנוסה לאחרונה במסגרת פסטיבל עדות הילדים.
לבנה טעימה זה טעים, אבל אפשר לשדרגה.
הבוקר קראתי שקפה טעמון הירושלמי נמכר ממש לאחרונה. המקום היה קיים קצת יותר מ-70 שנים, מהן 53 בבעלות משפחת קופ, ובמשך תקופה ארוכה כל כך ראה הרבה מאד היסטוריה. בינואר 2011 עליתי ירושלימה ונפגשתי עם הבעלים, מרדכי קופ לשיחה, לצורך כתבה שהכנתי בנושא קונדיטוריות ותיקות.
"שלום, טעמון!", עונה מרדכי קופ לטלפון המצלצל. קופ נולד בירושלים העתיקה בשנת 1927, דור שישי בארץ. לאביו היתה מאפיית לחמים בשכונת מאה שערים, אשר בשנת 1948 הפכו אותה הוא ואחיו ל"מגדניית קופ". היה להם שותף הונגרי שבמשך כמה חודשים לימד אותם לאפות עוגות ומאפים מתוקים אחרים. הם רכשו רכב ומכרו את מאפיהם ברחבי העיר לבתי הקפה והקיוסקים. הרבה ציוד מכני לא היה להם ואת רוב העבודה עשו בידיים. בתקופת הצנע (1949-1959), הוא נזכר, היתה להם הקצבה של 1.5 טון קמח לחודש. הקיצוב לכל אזרח היה אז קצת פחות מ-2 ק"ג קמח לחודש. בלית ברירה, היו חומרי גלם, כמו סוכר למשל, שנאלצו לרכוש בשוק השחור.
לפני שנים רבות (משהו כמו 9) קיבלנו מעודד במתנה לחתונתנו מכשיר משובח לאפיית לחם. המכשיר נוצל לסרוגין ואופסן במקום קריר ויבש (כנראה יבש מדי, בנהריה), במהלך שנה וחצי, כשהיינו בקנדה. לאחר שובנו ארצה, למקום בו הלחם במכולת נעלם שעתיים לאחת פתיחת המכולת ולחם בוטיק ניתן לקנות במחיר די גבוה, החזרנו בשמחה את מכשיר הלחם לשמוש ונהנינו ממנו למשך כחודש, עד שראינו שהוא מפריש פרורים שחורים, חסרי טעם וריח, שנראים כמו חלקים של רצועה.
אתמול התחוור לנו, לצערנו, שהמכשיר אינו פועל. הנחת העבודה היא שהרצועה שגורמת לסיבוב להב הלישה התבלתה, התפוררה, ולחם אין.
מה עושים? הולכים לאינטרנט.
