במסגרת התלהבות-שבועות-הכללית ברשת, אני מוצא לנכון להגיש לכם מתכון שנוסה לאחרונה במסגרת פסטיבל עדות הילדים.
לבנה טעימה זה טעים, אבל אפשר לשדרגה.
בושלו לאחרונה
אפילו קוגל – פרידה מקפה טעמון
הבוקר קראתי שקפה טעמון הירושלמי נמכר ממש לאחרונה. המקום היה קיים קצת יותר מ-70 שנים, מהן 53 בבעלות משפחת קופ, ובמשך תקופה ארוכה כל כך ראה הרבה מאד היסטוריה. בינואר 2011 עליתי ירושלימה ונפגשתי עם הבעלים, מרדכי קופ לשיחה, לצורך כתבה שהכנתי בנושא קונדיטוריות ותיקות.
"שלום, טעמון!", עונה מרדכי קופ לטלפון המצלצל. קופ נולד בירושלים העתיקה בשנת 1927, דור שישי בארץ. לאביו היתה מאפיית לחמים בשכונת מאה שערים, אשר בשנת 1948 הפכו אותה הוא ואחיו ל"מגדניית קופ". היה להם שותף הונגרי שבמשך כמה חודשים לימד אותם לאפות עוגות ומאפים מתוקים אחרים. הם רכשו רכב ומכרו את מאפיהם ברחבי העיר לבתי הקפה והקיוסקים. הרבה ציוד מכני לא היה להם ואת רוב העבודה עשו בידיים. בתקופת הצנע (1949-1959), הוא נזכר, היתה להם הקצבה של 1.5 טון קמח לחודש. הקיצוב לכל אזרח היה אז קצת פחות מ-2 ק"ג קמח לחודש. בלית ברירה, היו חומרי גלם, כמו סוכר למשל, שנאלצו לרכוש בשוק השחור.
פורסם בקטגוריה היסטוריה, מאכלי מצור
3 תגובות
רצועה א-מורפית
לפני שנים רבות (משהו כמו 9) קיבלנו מעודד במתנה לחתונתנו מכשיר משובח לאפיית לחם. המכשיר נוצל לסרוגין ואופסן במקום קריר ויבש (כנראה יבש מדי, בנהריה), במהלך שנה וחצי, כשהיינו בקנדה. לאחר שובנו ארצה, למקום בו הלחם במכולת נעלם שעתיים לאחת פתיחת המכולת ולחם בוטיק ניתן לקנות במחיר די גבוה, החזרנו בשמחה את מכשיר הלחם לשמוש ונהנינו ממנו למשך כחודש, עד שראינו שהוא מפריש פרורים שחורים, חסרי טעם וריח, שנראים כמו חלקים של רצועה.
אתמול התחוור לנו, לצערנו, שהמכשיר אינו פועל. הנחת העבודה היא שהרצועה שגורמת לסיבוב להב הלישה התבלתה, התפוררה, ולחם אין.
מה עושים? הולכים לאינטרנט.
שנפס מדיצינלי
בביקורנו האחרון בברלין היתה לי חוויית שנפס מעניינת. דודה של בעלת הדירה שלנו גר ביער השחור ומייצר בתור תחביב שנפסים. מי שמכיר קצת יודע שהיער השחור נחשב לאחד מאיזורי הגידול החשובים בעולם של שנפס ולכן מיד הסתקרנתי. בפינת השנפסים של הדירה מצאתי מספר בקבוקי שנפס מעניינים ביותר, אבל תשומת ליבי הופנתה באופן טבעי לאותם מוצרים ביתיים. היות וקיבלנו אישור לטעימות, התחלתי לטעום. על הבקבוק הראשון היתה תווית כתובה בכתב יד שזיהתה אותו כשנפס אגסים קלאסי הידוע בשם החיבה "וילי". הוא היה מצוין – פירותי מאוד וחריף כהלכה.
המשכתי לבקבוק הבא. כאן הצלחתי להבין רק חלק מהכתוב על התווית והסקתי שמדובר בשנפס דובדבנים. גם הוא היה מעולה. בבקבוק השלישי הסקתי שמדובר בשנפס שזיפים, שהיה קצת מריר לטעמי. את התווית של הבקבוק הרביעי (מס' 4 מימין בתצלום) לא הצלחתי לפענח כלל. טעמתי וזה היה חזק. קצת הזכיר לי את בדיחת הרוסי והאסלה. למספר דקות הגרון שלי בער. זה היה טעים, אבל יכול היה לשמש לייצור בקבוקי מולוטוב. לסיכום סימנתי את שני הראשונים כשנפסים מוצלחים, ואת הלא-מזוהה כמוצלח, אבל בעל פוטנציאל לשימושים צבאיים.
כאשר שותפתי הגיעה הביתה בשעת ערב מאוחרת שאלתי אותה אם היא מצליחה לפענח את התווית של הבקבוק הרביעי. לאחר כדקה היא פענחה את הכתב. התברר שמדובר בשנפס לשימושים רפואיים בלבד. כשאני משתעל עדיין יוצאת לי מדי פעם להבה בהירה מן הפה.
פורסם בקטגוריה אז"ש (אז זהו, שלא!), אלכוהול, גרמניה
5 תגובות
בערבה עושים שפרגל ציוני
האספרגוס הלבן שבתמונה הוא יליד הארץ (מושב עין יהב בערבה) ונרכש בסופר הרחוק ממקום מגוריי.
כמצוות הד"ר, בישלתי אותם כאגודה והגשתי לצמחונית עם שמנ"ז (מטעמי טבעונות מתפרצת), לימון ופטרוזיליה ולי עם החמאה האירית הנפלאה. עשינו פיקניק שפרגל על הרצפה בסלון ושתינו גוורצטרמינר מסדרת ירדן של יקב רמה"ג.
