בשנות השמונים שודרה בארץ הסדרה המצוירת "הלב" (מקורה, אגב, ביפן) שבה אותו דרדק איטלקי משוטט בעולם בחיפושיו אחרי אמו. מרגש. בכיתי שבועיים. ולמרות שהבנתי שזה רק מצויר, תמיד התחשק לי לטעום את הלחם שהוא היה משיג ושם במטפחת האדומה, קשורה לקצה מקל שנשא על גבו. לחם עגלגל, חום, עם X למעלה.
(לחם מרקו. מרגש.)
איכשהו בשנת 1999 התגלגל לידי מתכון של לחם שמקורו ציון, הטבח דאז של הצוללת אח"י דולפין. ציון היה אופה את הלחם הזה בכל בוקר במטבח של הצוללת ולפעמים אף היה מגלגל לתוך הבצק שאריות של כל מיני מאכלים מאתמול ומיני הפתעות. הוא קרא לו "לחם מרקו". המתכון עבר אצלי כמה מודיפיקציות (כך הילי) ואפילו באחת האפיות המצאתי בטעות בצק רטוב שיוצא מדהים (ראו בכתבה העוקבת).
בתקופת הלימודים לתואר ראשון היתה לנו ארוחת חבר'ה קבועה בערבי שלישי. לעתים קרובות היינו מכינים פיצות מהבצק של הלחם הזה. מאז מצאתי, כמובן, מתכונים מוצלחים יותר לפיצה (עוד יפורטו בכתבה נפרדת), אבל זו ברירת מחדל מצוינת. ובכלל, הלחם הזה הוא ברירת מחדל מצוינת ללחם. פשוט, מהיר וקל להוסיף לו דברים ולשדרג אותו. במשך כמה שנים טובות זה היה "לחם הבית" שלי.
אם מכינים כיכר אחת מכל כמות הבצק, אז הוא גם מרשים מאד וגם יכול לשמש ככלי נשק בהפגנות, שביתות סטודנטים ואירועי סקילה ציבוריים.
