אמא שלי ניסתה בשבת האחרונה מתכון ללביבות סלק אפויות בתנור עם גבינה ואגוזים. לפני שנכנסו לתנור הן נראו מבטיחות, אבל כשיצאו התגובות היו "כן, זה מעניין". התגובה של אמא שלי, שלא יכלה לזרוק אותן, סיכמה יפה את הלביבות האלה: "אגב, אחרי יומיים במקרר אכלתי אותן קרות והיה יותר טוב ואפילו קצת טעים."
ועל זה נאמר, א.ק. – עד כאן.
אל תנסו.
בחיפוש המתמשך אחרי האפוגטו האבוד סיפרתי שאחרי שנים של חיפוש מצאנו סוף סוף את האפוגטו והנחלה. ובכן, הייתי נרעש מהגילוי והרגשתי צורך לנסות לשחזר את האירוע בבית. הניסוי הראשון הניב מוצר דומה אך לא מאד שונה.
אמל"ח
2 חב' שמנת מתוקה (במקרה הזה 38% שומן)
200 גרם שוקולד לבן
חצי קופסא (200 גר') חלב מרוכז
250 גר' גבינת מסקרפונה (אני משתמש במסקרפונה 40% שומן, כי אם כבר, אז כבר)
I woke up early and packed my small backpack for a couple of days. I walked over to the central bus station of Mendoza and paid for a ticket to Tupungato, the northern most part of Valle de Uco. After a couple of hours on the bus I finally reached Tupungato. I walked outside the bus station and looked at the town map. I walked over to the information center and received all the information I was looking for. When I came out I surprisingly met another tourist. Tim from Idaho was also interested in touring the area's wineries. While he went into the info center I went across the street to the lucotorio (phone booth) in order to try and make some reservations for today and tomorrow. I made a reservation for Bodega Salentein later on today. Now that we had somewhere to visit we had to find a place to rent bicycles, if there was such a place. According to the info center there was only one place to rent bikes, so Tim and I headed in that direction. When we arrived we found out that the owner rented all his bikes out to a big group of tourists.
מי שעוקב אחרי מסעותיי במנדוזה כנראה שם לב שיש קפיצה כלשהי מה-29 בדצמבר עד ל-2 בינואר. הסיבה היא ראש השנה הנוצרי, שמסיבה כלשהי, אנחנו הישראלים קוראים לחג "סילבסטר". אין לי מושג למה, אבל אני גם כנראה לא אכנס לזה עכשיו. עכשיו רק נדבר על כמויות היין ששתיתי באותו הלילה…
בעלת הבית דיברה עם כל האורחים במקום וכל אחד התנדב לעשות או להביא משהו, אני התנדבתי להביא 3 בקבוקי יין. קניתי סירה 2006 של CHANDON, ו- 2 מלבק 2005 של LA RURAL. כמובן שחלק מהאורחים גם כן הביאו יין וגם כל מיני BRUT של יקבי מנדוזה.
בערך בשעה 9 בערב אחרי התכנסות ו… נשיקות ו… חיבוקים (כל הבנות האלה…), לבסוף התחלנו לאכול ולשתות. שתי מטיילות מבוגרות יותר שאני לא כל כך זוכר מאיפה הן, הכינו את רוב האוכל. מלא נקניקיות וגבינות וסלטים וזיתים ולחם טרי ותפוחי אדמה ואורז. באמת ארוחת מלכים. היינו בערך 10 אנשים וממש ממש לא היה חסר יין. כולם שתו ונהנו ושתו ודיברו ושתו וצחקו ושתו… הבנתם ת'רעיון?
קצת לפני חצות כל אחד תפס איזה כתף של מישהו אחר ויצאנו החוצה לראות את הזיקוקים. השמיים היו מוארים לפחות 30 דקות, משהו לא נורמלי.
בכל מקרה, היה מצוין. בערב הזה ממש לא הקפדתי על רשימת היין שלי. צלמתי חלק מהתויות למחרת וחבל שאין לי יותר תמונות מאותו ערב מדהים ומלא חיים. 
כשהייתי קטנה האחים הגדולים שלי הרבו לאפות את העוגה הזו, ומבחינתי היא העוגה הבחושה הטובה ביותר. היא מה שהאמריקאים מכנים "Banana Bread", למרות שאני לא רואה באמת סיבה לקרוא לה "לחם".
מה שנחמד בעוגה הזו זה שהיא פותרת משברים.
כמעט תמיד קורה שקונים בננות ולא מספיקים לאכול את כולן ואז אלו הופכות בשלות מדי, אמא טוענת שהחלק הדביק ההוא זה דבש ואתם נופלים בפח.
ובכן, לא עוד!
בפעם הבאה כשהבננות שלכם בדרך לזבל (האורגני), עצרו לרגע והכינו את המתכון הבא.
