"ממרומים ברכה יורדת, עם צומח בשממה. עם מצא את המולדת, שב אדם לאדמה. אדמה נחיה חייך, אדמה נחוג חגך, נאחז בשורשייך – חי, צומח ודומם."
(יוץ שוורץ ומלחמתו בחיים / שלמה בראבא, עפ"י שירו של ש. שלום, "אדמה, עבודה")
פעם בשנה, לקראת אמצע חודש נובמבר, מתאספים כל בני משפחתי ומספר חברים חרוצים ליומיים של מסיק זיתים מפרך, אך מתיש. מתחילים ביום שישי משעות הבוקר המוקדמות של הבוקר (כלומר אפס-שבע-אפס-אפס ולא דקה אחרי) ומוסקים עד צאת הנשמה. במהלך המסיק נוהגים בני המשפחה לחבוט בעצי זית, להשליך זיתים זה על ראשו של זה, לקלל איש את רעהו ולספר בדיחות. ביום שבת, עם השלמת המבצע, נערכת שקילה של השלל ונוסעים לבית בד (מבטון כמובן), מקום בו הופכים הפירות הקטנים האלה לזהב הנוזלי שישמש אותנו לבישולים של השנה הקרובה.
הבציר נגמר ובימים אלו כל הארץ נמסקת. אם תקשיבו טוב תשמעו את קולם של הזיתים שאומרים שלום לענף שלהם וצונחים על היריעה שפרושה מתחת לעץ. כולם מוסקים. מי בעזרת "מנערת" (מוסקת מכנית), מי על ידי חבטות על ענפי העצים, מי בעזרת מסרקי פלסטיק ומי בידיים. כולם מוסקים כדי להשיג את השמן הנכסף, את הזיתים הכבושים שילוו כמעט כל ארוחה, את המאכל הבסיסי הזה שאנחנו רגילים לראות בכל מקום בארץ.
(נפילה חופשית אל היריעה. Gravity is a bitch)
