האביב והקיץ הן עונות מעולות לשתיית בירה. בעצם גם הסתיו והחורף. לשמחתנו אירוע מבשלות הבירה של מטה יהודה נערך בעונה חביבה במיוחד: האביב. במזג אויר אביבי נעים במיוחד וכשממעל להקות חסידות תופסות תרמיקות במעופן בחזרה אל אירופה, ביקרנו באירוע בירה קומפקטי אך חביב מאוד.
תרבות הבירה פורחת בישראל בעשור האחרון ואיתה צומחת ועולה תעשיית בירה מקומית חדשה. ההכרה בתעשיה זו מתבטאת בין השאר בכך שבמסגרת פסטיבל האוכל הכפרי של מטה יהודה הוקדש סוף שבוע שלם (18-19 במרץ) למבשלות הפועלות באזור.
גילוי נאות: אין לי קשר אישי למקום שהשלט שלו נראה בתצלום, לא הגעתי אליו בהזמנה או מטעם מישהו ואפילו לא ידעתי שהוא קיים עד לפני שבועות ספורים. אז למה אני כותב את הפוסט הזה? כי במקום הזה מצאתי זנים ההולכים ונכחדים מעולמנו.
כבר מספר שנים שאני מתלונן על היעלמותן מן הקונדיטוריות בארצנו של עוגות הקרם והמאפים בנוסח האימפריה האוסטרו-הונגרית עליה השלום. בעבר ניתן היה להשיגן בבתי קפה רבים וזכור במיוחד קפה בודפשט, אשר היה חבוי בסמטה שליד רחבת המשביר בירושלים, בו ניתן היה להשיג את כל הדברים הנפלאים האלה – עוגות אסטרהאזי, דובוש, עוגיות פריכות מלאות טעמים ושאר ירקות.
התייצבתי בחיפה בשעת בוקר מוקדמת ואספתי את המדריכה שלי לאותו יום. את חיפה אני מכיר מצוין, אבל בוואדי ניסנאס איכשהו לא יצא לי לסייר. רבות נכתב, סופר ותואר על נפלאות הוואדי ונפלאותיו. כך למשל, קראתי שמשמעות השם ניסנאס בערבית הוא נמיה ושהמקום קרוי על שם הנמיות הרבות שדרו בו בעבר. בדיקה קצרה במילון ערבית מדוברת מראה שאכן כך הדבר, אולם בערבית ספרותית ניסנאס הם ננס, או קוף, ונמיה בספרותית נקראת סמור (سَمُّور). מבולבלים? גם אנחנו.
יש למישהו סנגוויץ'?
מעל חלקו הדרומי של הוואדי, ברחוב שבתאי לוי, שוכן מזה 40 שנה מקדש הסנדוויצ'ים של ברכה. סנדוויץ' ברכה נפתח, מנוהל ומופעל על ידי ברכה שמואלי. ברכה טוענת שזהו הסנדוויץ'-בר הראשון בארץ. היא גאה בלחם ובסלטים שהיא מכינה בעצמה ויש לה הרבה מה לומר לכל מי שנכנס. כשעינת הסגירה אותי בתור חדש במקום הסתכלה עלי ברכה באכזבה ואמרה "איפה היית? אתה יודע שברכה מחכה לך משנת 71'?". ניסיתי לומר להגנתי שב-1971 הייתי בשליחות עלומה בגלפאגוס, אבל ברכה לא קנתה את התירוצים שלי ואמרה שהיא מצידה חיכתה לי כל הזמן הזה. התנצלתי וניגשתי חפוי ראש לבדוק את המצאי.
יום שישי נעים אחד, אחרי מערת הנטיפים עם האינדיאניות וקצת לפני שהן נרדמו ניגשנו לבדוק את הגבינות של חוות יערן. החווה נמצאת במעלה הכביש המוביל למערת הנטיפים, על הר יעלה.
בשנת 1995 הקימו בר ואבשלום יערן את החווה והם מנהלים בה משק אוטרקי אורגני שחי בשלום עם הטבע ומכבד אותו. חשמל מגיע מטורבינת רוח ומגנרטור. מטע עצי הפרי מושקה במים אפורים ומי גינת הירק מגיעים מבור מים. פרט לאלו מגדלת המשפחה עצי זית ורודה דבש מכוורות דבורים.
העזים יוצאות בכל יום למרעה בנחל שורק שבמורד ההר ואוכלות מעצי היער. פעולה זו עוזרת במניעת שריפות. פעם ביום הן נחלבות במכון החליבה. על הקסם של הפיכת החלב לגבינות ויוגורט אחראית בר. קראתי שהגבינות מבשילות במערה טבעית שהיתה מערת קבורה ביזנטית. כל הכבוד לביזנטים!
(נכנסנו, צלצלנו, המשכנו)
באמש סגריר-אביבי אחד הוזמנו לסיור קולינרי לבלוגרים במטה יהודה. פסטיבל האוכל הכפרי נועד לקדם את תיירות הפנים באזור גיאוגרפי נרחב המשתרע ממערב לירושלים, עיר החודש. זה נשמע רחוק, אבל זה פה תיכף, באמצע הדרך בין ירושלים לתל אביב (ולא "ח-מ-ש ד-ק-ו-ת מבאר שבע").
במסגרת הפסטיבל מציעים מספר רב של יזמים מקומיים ארוחות מיוחדות ואירועים קולינריים. מגמה בולטת של הפסטיבל ושל תרבות האוכל המקומית הם מאכלי עדות. בינות להרים במטה יהודה פזורים להם מושבים, קיבוצים, מנזרים, כפרים ערביים, חוות חקלאיות וישוב ערבי-יהודי משותף. ישובים רבים אוכלסו במקור בעיקר בעולים חדשים ממוצא מזרחי. הפסטיבל מעודד במיוחד את האוכל האתני של אותן עדות והסיור שלנו כלל מאכלים של עולי תוניסיה, כורדיסטאן, מרוקו ותימן.
