לפני הרבה שנים פגשתי את טלי. ערב אחד בחדר האוכל, כמה שולחנות מזרחה, נתקלו עיני בזוג עיניים יפהפיות שבוהות בי. אני בוהה בהן בחזרה, אבל מיד נבוך לכיוון הצלחת הריקה. הצטלבות מבטים מקרית? אז זהו, שלא. כשאני מרים את הראש היא עדיין שם. חיוך נבוך, שתי חברות תומכות והעיניים האלה שלה. אני אומר לליאור שאני לא יכול לשאת את הלחץ הזה ומנסה לקום. הוא מושך אותי בחזרה לכסא ומסנן בין השיניים: "שב ותמשיך לעשות את עצמך אוכל". מעולם לא ראיתי מישהו אוכל חתיכת מלפפון קטנה כל כך במשך זמן רב כל כך, כמו שהוא אכל. מלחמות מבטים קשות עפות בחלל ולבסוף הן קמות. אנחנו קמים מיד אחריהן. מבחינתי אין שום דבר מסביב, רק היא והעיניים שלה. מחוץ לחדר האוכל שלוש הבנות משנות כיוון ואני נושם לרווחה שאולי שוב יצאתי פחדן, אבל לפחות היא לא אמרה לי "לא". ובעודנו עומדים מחוץ לחדר האוכל נזכר ליאור ובקולו הווקאלי הכריז: "אז מה, נחנקנו מהמלפפון הזה שעה ובסוף לא נדבר אתכן?". הן מסתובבות, אנחנו מדברים. לא שמעתי מילה ואני לא זוכר מה אמרתי, רק שהייתי אבוד עמוק בתוך העיניים שלה. קבענו להפגש אחרי שעה. מקלחת מהירה, בגדים נקיים ואני מרחף בחזרה לפגוש אותה. טיילנו קצת על הדשא, בהינו הרבה בשמים במבוכה ובעיקר ישבנו על ספסל ודיברנו ודיברנו ודיברנו. בסדר, היו גם נשיקות.
כשביקרתי אותה פעם בבית, אמא שלה אפתה פשטידת ברוקולי לארוחת ערב. עד אותו יום לא נגעתי בברוקולי, כמו רבים וטובים ממני לפניי. הפשטידה הזו שינתה הכל. איזה מזל שהעזתי לטעום אותה… יש לה ריח נפלא והיא פשוט טעימה. כשביקשתי את המתכון, חשבה אמא של טלי שאני סתם מנומס, אבל מאז הפכה הפשטידה הזו להיות פשטידת הבית. מעטים מתעבי הברוקולי שנגסו בה ולא שינו את דעתם על התפרחת הירוקה (יובל בין אותם המעטים). הסוד טמון בכמות הדברים הטעימים שמסביב לברוקולי.
אפשר להכין אותה עם או בלי קישוטי בצק, עם חצי קמח מלא וחצי רגיל, עם גבינה פחות שמנה, עם שמנת דלת שומנים, עם יוגורט במקום שמנת, בתוספת פטריות ועגבניות מיובשות, עם אגוזים, עם ירקות אחרים, בשילוב סוגי גבינה שונים, אבל אין, אני חוזר, אין על המתכון המקורי. מי שהבצק מיותר לו, מוזמן לאפות את הברוקולי עם הרוטב מעליו (הברקה של אמא שלי), זה מספיק בשביל לבטל את הבריאות של הברוקולי.
להמשיך לקרוא ←
