מדי פעם אני קורא בבלוגים על חוויות קולינריות בפריז. חובבי קולינריה רבים נוהגים להזמין מקומות במסעדות נחשקות שבועות מראש ולתכנן מראש כל צעד ושעל במסע. אני לעומת זאת אוהב להיסחף בפריז עם הזרם. במשך השנים למדתי פחות או יותר לזהות את מלכודות התיירים וכך אני נוהג ללכת ברחובות העיר, להתבונן ולבחור בצורה ספונטנית את המקומות בהם אני סועד. כמובן שנוהג זה יכול להפוך את הטיול איתי לחוויה מורטת עצבים, אבל עד היום הזדמן לי לבלות בפריז בעיקר לבד. דוקא כאשר הלכתי עם אנשים אחרים סיימתי במקומות לא מוצלחים.
ביום שלישי האחרון הוזמנו לחגיגת סוף הבציר ביקב תשבי. הירושלמי שבינינו לא יכול היה להגיע ולכן "רק" 67% מהצוות נכח באירוע. ליובל זוהי הפעם הראשונה שהוא מבקר ביקב תשבי. את היינות של תשבי אנחנו פוגשים בדרך כלל בכל מיני תערוכות ופסטיבלי יין, ובאמת הגיע הזמן שגם נבקר ביקב.
הגענו לפאתי זכרון יעקב במצב רוח טוב ובגישה אופטימית לגילוי מציאה חדשה ומעניינת. במרכז האירוע היו יינות סדרת "אסטייט" (Estate), “אחוזה” בעברית. זוהי הסדרה האמצעית של היקב, אשר אמורה לתת יין איכותי בתמורה למחיר.
על בר האויסטרים האגדי של קה-דה-ווה
חבר גרמני שלי עבד פעם באוסְטֶרִיה. למרות שהמקום היה איטלקי לכאורה, הם אימצו מנהג צרפתי מעניין. זה היה חורף ותפקידו הראשון היה לשבת לפני הכניסה למסעדה עם ארגזי אויסטרים טריים ולהציע אותם לעוברים וההולכים. היה זה תפקיד קר ולא נעים, אבל מישהו היה צריך לעשות אותו. אחרי זמן קצר יחסית החבר החליט שהוא לא המישהו הזה, והוא המשיך לקריירה אחרת. חברי הכיר היטב את צרפת ואת מנהגי אכילת האויסטרים של תושביה. הוא נהג לספר סיפור משעשע על עוברי אורח גרמנים יודעי דבר לכאורה, שלאחר שרכשו ממנו רכיכה, נהגו לבלוע את היצור האומלל מבלי לנגוס בו. לדבריו, היה זה מעשה מטופש משום שכידוע את האויסטר אוכלים חי. ללא נגיסה, כך ידידי, הוא ממשיך לחיות עוד מספר דקות עד שמיצי הקיבה הורגים אותו. אני מתאר לעצמי שתיאור זה הבריח את הצמחונים ועדיני הנפש למיניהם מן המסך כשהם צווחים ומנופפים את ידיהם בהיסטריה.
אני, יש לי תחביבים. אני כורך ספרים, אוסף נמלים (כל מיני) ומכין ריבות. זה תחביב כזה. אני נהנה מתהליך הבישול, ממשחקי הטעמים ואפילו מלהסתכל על המזווה שלי שמלא בצנצנות עם מדבקות לבנות שמספרות על הטעם והתאריך. הצרה היא שאני לא אכלן ריבות גדול. שלא תבינו לא נכון, אני אוהב ריבות עוד משחר ינקותי. הן טעימות לי, אבל הן לא חלק מהתפריט הקבוע. לפעמים אני מוסיף ריבה לרוטב, לעוף, לעוגה ולפעמים אני מכין סנדוויץ' טוב של חמאת בוטנים עם ריבה, אבל אם כבר סנדוויץ', עדיף שיהיה נקניק. ואל תחשבו שלא ניסיתי נקניק עם ריבה. זה נחמד, אבל לא יותר מזה.
אני תמיד שמח למצוא שילוב חדש ומעניין לריבה, כמו למשל שסק עם ג'ינג'ר טרי, ולהמציא טעמים משלי, כמו בננות עם קלמנטינה ווניל, או תפוחים עם לבנדר וגוגואים שבורים והחביבות עלי במיוחד, ריבות מפירות ספוגים בוודקה שנשארו לי משנות הליקרים שלי.
1.
