שפונדרה

יש לעברית

מקום של כבוד אצלנו בבית. אנחנו משתדלים מאד לכתוב ולדבר כמו שצריך ולתקן בעדינות את האינדיאניות כשהן מתבלבלות, אבל גם מתפוצצים מצחוק ומחמיאים להן כשהן ממציאות מילים “מדליקות”. עברית יפה ומתוחכמת היא אחת הסיבות שאני מאוהב בכתיבה של אפרים קישון, שלמרות שלא היתה שפת אמו, הוא ידע לשחק בה ולעצב אותה כחומר ביד הסאטיריקן. כך גם יחסי אל מאיר אריאל, שבמילותיו מעורר תחושות שפיציות, דורי בן זאב יבדל”א, שממולל מילים בבוהן, יוסי בנאי, שכתב הרבה בירושלמית ובישראלית, שייקה אופיר, שדיבר על פלונטרים לשוניים, נסים אלוני, שבִּרבֶּר אקסלוסיב ספציאל, דן בן אמוץ, שביחד עם נתיבה בן יהודה אחראי ל"מילון העולמי לעברית מדוברת" ועוד כמה נבחרים אחרים שזרחו לרגע מפרחוני.

גם בחוג המשפחתי הרחב יותר יש ענין רב בשפה. עד היום אני מתווכח עם אמא שלי על הגיה נכונה ומזמן אותה כעדה מומחית לדיונים סוערים אליהם אני נסחף בקלות. דודה שלי, ברכה, היא חוקרת ו”בוגרת” האקדמיה ללשון העברית וממנה למדתי הרבה ועדיין לומד ומתייעץ אתה לגבי איך נכון לומר ולמה אומרים ככה ולא אחרת. דוד שלי, בן ציון, גם הוא חוקר עברית ובעברו מורה ומרצה בכיר שהנחיל את השפה לדורות רבים של מורי עברית בחו"ל וגם בתפוצות.

להמשיך לקרוא ←