חופשי-חודשי לבירה

לפני שנתיים עשו בגרמניה ניסוי מעניין. במשך שלושת חודשי הקיץ ניתן היה לרכוש תמורת 9 אירו כרטיס חודשי שאיפשר נסיעה חופשית בתחבורה הציבורית והאזורית בכל גרמניה. כלומר, מביתי בהמבורג יכולתי לקחת רכבת תחתית לתחנת הרכבת, לעלות על רכבת אזורית לעיר קרובה, ושם לנסוע כל היום בתחבורה הציבורית. מטרת הניסוי היתה לשכנע אנשים לעזוב את המכונית לטובת התחבורה הציבורית. הניסוי הצליח ובעקבות לחץ ציבורי ופוליטי הפכו אותו למוצר קבוע בשם דויטשלנד טיקט. הבעיה היתה שחברות התחבורה והמדינה לא יכלו לעמוד במחיר נמוך כל כך ולכן מחיר הכרטיס עלה ל-49 ובהמשך ל-58 אירו – עדיין מחיר הפסד. עבור אנשים כמוני שאוהבים לטייל זו עסקה משתלמת מאין כמותה ויש חודשים שאני מרחם על התחבורה הציבורית שמאבדת בגללי כל כך הרבה הכנסות.

האביב הפך את הכרטיס למשתלם במיוחד כי אפשר לנסוע ברכבות האזוריות לכל מיני מקומות מוזרים מעניינים – כולל מבשלות בירה קטנות. בשבועות האחרונים ביקרתי הודות לדויטשלנד טיקט בשלוש מבשלות מעניינות. בגרמניה יש כיום שלושה סוגי מבשלות: תעשייתיות, פרטיות-מקומיות ובוטיק. עבור הסוג הראשון לא אטרח לצאת מהבית. מבשלות מהסוג השני נמצאות לעיתים קרובות במקומות מעניינים, אבל לא חורגות מהבירות הגרמניות הטיפוסיות. על הסוג השלישי לא נכביר מילים. הפעם הגעתי למבשלה פרטית טיפוסית, לנציגה מובהקת של הסוג השלישי ולאחת היברידית. מעניין לציין שכל אחד מהביקורים המתוארים כיסה את העלות החודשית של הדויטשלנד טיקט.

  הכניסה למבשלה. כסא צהוב מסמן בלונבורג עסקים מקומיים ומעודד לקדם אותם.

Mälzer בלונבורג

כפי שדיווחתי לפני קצת יותר משנה, בביקורי הראשון בלונבורג בחרתי לשבת במבשלת קרונן הפרטית בגלל שהגישו בה את מנת החורף הקלאסית קייל ובשר. רשמתי לי לחזור במזג אוויר סימפטי יותר כדי לבדוק את מבשלת מלצר הבוטיקית, שמבחר הבירות שלה נראה מעניין יותר. בתחילת האביב ניצלתי יום יפה כדי לטייל בעיר החביבה הזאת. מבשלת מלצר אמנם מציגה את עצמה כמבשלת בוטיק, אבל המראה שלה דווקא מתאים למבשלה פרטית מסורתית וכן קו הזמן של תולדותיה. היא נפתחה ב-1997 – כלומר, רגע לפני שחלה סצנת מבשלות הבוטיק. היא התחילה אם כן כמבשלה פרטית ורק בהמשך עלתה על הגל ועברה בוטיקיזציה חלקית. מלצר שוכנת בבניין עתיק שאכלס בימי הביניים המאוחרים מבשלה והאווירה בפנים רוסטיקלית להפליא. בין היתר, ישנו מרתף קשתות ענקי שנפתח בערבים עמוסים או שמארח אירועים.

  הבר הקטן עם אהילים מעניינים

ביום הביקור הגישו שלושה סוגי בירות מהחבית: פילס (כך נקראת לאגר בגרמנית), מרצן ו-IPA. הראשונה נמצאת בתפריט של כל מבשלה, השניה פחות נפוצה והשלישית טיפוסית למבשלות הבוטיק. כמובן שהתמקדתי בשתי האחרונות. היות והבר הקטן היה מלא התיישבתי על שולחן גבוה. בניגוד למקובל בגרמניה, המלצריות היו יעילות, אבל נראה היה שעניינן בבירה אפסי. ישנו תפריט אוכל גדול, אבל די שגרתי, ומתוכו בחרתי נקניקיות לבנות בוואריות. התלוצצתי עם המלצרית שאני עובר עבירה חמורה על החוק הבווארי כשאני מזמין מנה כזאת אחרי 12:00, אבל היא לא הבינה על מה אני מדבר.

  שתי עברות חמורות: וייסוורסט אחרי 12 ועוד עם IPA

הנקניקיות היו טובות, אבל הברעצל היה קצת מסכן, כמו רוב הברעצלים בצפון גרמניה. נפניתי אם כן לבחון את הבירות. שתיהן היו טובות למדי. בלטה יותר המרצן והיתה מין תחושה שה-IPA הסבירה נמצאת בתפריט בעיקר כדי להעביר מסר בוטיקי. הקהל בצהרים היה תמהיל של מקומיים ותיירי פנים, אשר מגיעים בהמוניהם בסוף השבוע לשוטט ברחובות מרוצפי האבנים שמשופעים בחנויות מושקעות.

  יכול להיות כאן מעניין כשפתוח

  כל הכבוד על האומץ להזמין יין בבית בירה

לפני שעזבתי ירדתי לראות את המרתף. באמת מרשים, כפי שתעיד העדות המצולמת. מפעל יפה ותזכורת לעברה המפואר של העיר כמרכז בישול בירה.

  יש הרבה בניינים כאלה בויזמאר, אבל רק בזה יש מבשלה

Lohberg בויזמאר

זמן מה רציתי לנסוע לעיר הנמל ההאנזאתית העתיקה ויזמאר שלחוף הים הבלטי, אבל לו"ז הרכבות בחורף לא היה נוח ומזג האוויר העיק. עם בוא האביב שני הדברים השתפרו ומצאתי את עצמי נוסע צפונה. הנסיעה נמשכת שעתיים ורבע וצריכים להחליף רכבת בשוורין (עיר יפה מאוד, אבל חסרת מבשלות). מחקר מוקדם גילה שתי מבשלות קטנות שנותרו מתעשיית הבירה הענקית שפרחה בויזמאר בימי הביניים. ב-1464 היו רשומות בעיר לא פחות מ-183 מבשלות ו-150 גני כשות. כיום נותרו רק שתיים. הראשונה והבוטיקית שבהן התגלתה כקטנה מאוד ועם שעות פעילות לא קלות. כתוצאה מכך החלטתי לקפוץ לצהרים בגדולה יותר, לוהברג. בבנין העתיק בו היא שוכנת פועלת מבשלה משנת 1452. המבשלה הנוכחית מתגאה בכך שהיא מבשלת בירות בוטיק מאז 1452. זו כמובן שטות שיווקית, כי הבירות מיוצרות שם תוך הקפדה על חוקי טוהר הבירה הגרמניים מ-1516 ואין להם שום בירה שחורגת מהמקובל בגרמניה. נו, מילא. עיר יפה וציורית, ויזמאר, והבניין הישן של המבשלה מרשים וציורי. התיישבתי בחוץ בשמש האביבית ובחנתי את התפריט. מגישים שם כרגע רק שתי בירות: פילס ומומה. מו-מה? כן, גם אני תהיתי. מדובר בבירה כהה שנהגו ליצר בתור הזהב של ויזמאר ושהמבשלה החזירה לחיים באמצעות מתכון ישן. מעניין.

 למוד ניסיון נכנסתי פנימה כשראיתי שאף אחד לא בא. היתה מלצרית אחת ששימשה גם כמוזגת. זה לא מצב יוצא דופן בגרמניה. הזמנתי פילס ובשר שור שבושל באותה מומה מתפריט האוכל הגדול, וחזרתי למקומי בחוץ. הבירה הגיעה יפה, צלולה ומוצלחת לסוגה. לא מובן מאליו עם הלאגרים הצפון גרמניים האיומים. המנה היתה בסך הכל בסדר, אבל לא היתה שונה מרוב הגולאשים שאכלתי.

  גולאש שור עם כופאות תפו”א

לסיבוב שני הזמנתי את המומה וגם היא היתה טובה לסוגה. הבירות הכהות הגרמניות עשויות להיות קראמליות להבחיל, אבל זאת היתה מאוזנת היטב. לפני שהלכתי נכנסתי שוב פנימה וסקרתי היטב את החללים הפנימיים המרשימים. באמת מקום ציורי ומלא אווירה. מסתבר שהם גם מכינים תזקיקים חזקים. הצצתי בלוח האירועים, ואבוי – מתברר שהמבשלה מארחת או עורכת אירועים מהסוגה הטראשית, כמו ערבי קריוקי, מסיבות שנות ה-80 וכד'. לאורך הביקור נצפו באתר משפחות עם ילדים וכמה מבקרים מחוץ לעיר שסתם ביקשו לאכול משהו ולהרטיב א הגרון.

  

הבחור הגיע כתגבורת למלצרית המסכנה בדיוק כשהתרוקן. מקרר קוקה קולה קצת צורם ברקע.

לא נראה שאחזור, אבל בהחלט מומלץ למי שמגיע במקרה לויזמאר. במרכז העיר בדרך לתחנת הרכבת עברתי ליד המבשלה הקטנטנה עם שעות הפתיחה האקראיות. היא נראתה חמודה ואולי אחזור כשיפתחו אותה בשעות הגיוניות יותר.

Wittorfer בנוימונסטר

במהלך ימי הפסחא שרר מזג אוויר עלוב והיה משעמם. ביום א' לפני הצהרים שלפתי את מדריך השתיה הצפוני שקניתי בטיול מבשלה קודם לפלנסבורג ועיני צדה מבשלת בוטיק קרובה יחסית שרשמתי מנטלית לצורך עיון בעתיד – Wittorfer. את המבשלה הקימו ב-2017 שני חברים שהכירו בגלל עניין משותף דווקא בפינג-פונג. נכנסתי לאתר שלהם ולמרבה ההפתעה התברר שהמבשלה נפתחת באותו יום בשעה אחת. אחד היתרונות של הדויטשלנד טיקט שהוא מאפשר לעשות דברים בצורה ספונטנית. התארגנתי במהירות ויצאתי לתפוש את הרכבת של 12:26 לעיר נוימונסטר שמצפון-מערב להמבורג. אחרי נסיעה של כחמישים דקות יצאתי מתחנת הרכבת לרחובות השוממים (יום א' של פסחא) והלכתי כעשרים דקות בעיר המנומנמת אל המבשלה. הגעתי 40 דקות לאחר הפתיחה. בניגוד ללוהברג, שיושבת במיקום מרהיב בעיר מרהיבה, ויטורפר שוכנת בעיר משעממת, בבניין שגרתי במתחם מסחרי בנוי לבנים. בחוץ ראיתי גן ואוהל ריקים ומוקפים אדניות עם עשבי תיבול. נכנסתי ומצאתי את עצמי לבד עם המוזג. למרבה המזל, הוא התגלה כצעיר חביב וידען (רואים אותו בתצלום הראשון). בהמשך התברר שהוא בראומייסטר מתלמד בשנת הכשרתו השלישית. התפתחה שיחה מן הטובות שהיו לי במבשלה. אחד הנושאים שעלו בשיחה היו פחיות. באופן יוצא דופן, ויטורפר עברו לפני זמן קצר מבקבוקים לפחיות. לבירה בפחית יצא שם רע מאוד, אבל כפי שציין המוזג בצדק, לפחית יש יתרונות בולטים על בקבוק, כולל אטימות מוחלטת לאור, וכן יתרונות תפעול רבים. נזכרתי ודיווחתי כיצד לפני עשר שנים קיבלתי בכוס בירת בוטיק מפחית במסעדה מעולה בברייטון.

  אין פילס, אבל יש כמה IPA

שאלתי גם איך יכול להיות שמבשלה צפון גרמנית לא מגישה פילס. מתברר שבעלי הבית בישלו בעבר פילס שנקראה פינג-פונג, אבל כל הזמן לקוחות אמרו להם שאין לה טעם של פילס. בסוף נמאס להם והם הפסיקו לבשל אותה.

ביום הביקור היו 11 בירות מחבית. כולן נראו מעניינות והתקשיתי להחליט. הבחור הציג לי שורת שאלות חכמות ולאחר שהבין שמדובר בהרפתקן בירה המליץ להתחיל עם האייל הבהיר טריק 17. המלצה מעולה. הגיע אייל עם פרץ ניחוחות אשכולית ופירות הדר וטעם מתובל נהדר.

  פלאמקוכן ואייל. שילוב מושלם.                                   ל-IPA יש כוס מיוחדת

מתפריט האוכל המצומצם (כמה פיצות ופלאמקוכן) הזמנתי פלאמקוכן קלאסי. זה מאפה נפוץ להפליא במבשלות ופאבים בגרמניה, וזה של ויטורפר היה מוצלח. היות והיינו לבד הצעתי למוזג לחלוק איתי, אבל הוא סירב בנימוס. בינתיים החלו להגיע כמה מקומיים ובסופו של דבר היינו שם ששה אורחים עם המוזג. הלחץ החברתי קצת ירד. גמרתי אומר לנסות את ה-IPA – המבחן האולטימטיבי כיום ליכולות של מבשלה. הפתעה. לרוב לסוגה זו ניחוח אשכולית, אבל כאן הצליחו איכשהו ליצור ניחוח חזק של בננה. שוב בירה עם טעמים עשירים ומגוונים. למרות שבחרתי לשתות שלישים, הבירות של ויטורפר חזקות והתחלתי להרגיש את השפעתן. בכל זאת בחרתי לסיים עם החזקה מכולן: סטאוט אימפריאלי בעל 10% אלכוהול. יש בברז גם אחות קטנה שחוזקה "רק" 6%. עם חוזק כזה הכוס קטנה, אבל ההפתעה ענקית. נדיר מאוד למצוא סטאוט גרמני, אבל מה שקיבלתי היה נדיר בכל קנה מידה. זאת בירה סמיכה ושמנונית, שחורה לגמרי ובעלת טעם בולט של דובדבנים מתוקים. תיארתי את הטעם למוזג והוא העיר שזאת בירה שמזכירה יין פורט כבד. צודק לגמרי. לקחתי את הכוס לשולחן וסיכמתי. שלוש בירות מאוד לא גרמניות; שלוש פגיעות בול. כל זה בעיר הרביעית בגודלה במדינת המחוז שלזויג-הולשטיין, שביננו, אין כל כך מה לעשות בה. ניגשתי לשלם ורכשתי פחיות משתי הבירות הראשונות תוך שאני מציין שהפעם האחרונה שרכשתי בירה בפחית היתה כנראה לפני יותר משלושים שנה. המוזג ניגש לחדר האחורי וחזר עם בקבוק כהה ללא תווית. קיבלתי במתנה סטאוט בטעמי קפה שהוא הכין בעצמו במהלך הכשרתו. הבטחתי לחזור ולדווח מה חשבתי עליה. אם לא יהיו תקלות, אהיה שם שוב לכל המאוחר ב-19 ביולי לרגל מסיבת מבשלה שהם עורכים, בה הם יארחו עוד מבשלות קטנות מצפון גרמניה. נשמע כמו אירוע לגמרי לא טראשי.

  האימפריאלית                                                                פחיות ובקבוק מתנה