חולצה בשלום

צהרי שישי בצהריים, כוס יין לבן קר, מאוורר נושב בעורפי, חם. הספקתי די הרבה הבוקר, עכשיו הזמן להרגע ולתפור איזה חולצה טובה. אני אוהב את החולצות שלי, הן נוחות. בייחוד אלו שחצו את גיל 20 – They fit me rather neatly.

'אשת ל"א' של להקת הדלתות ברקע, יושבת אני ותופרת בשקט את הקרע בכתף, שזו לא הפעם הראשונה שלו תחת חוט ומחט. הצמחונית עוברת לידי, מעיפה אלי מבט ו: "אלוהים אדירים, עודד, תקנה חולצות!".

אני לא אוהב לקנות בגדים. את רוב החולצות שלי לא קניתי בעצמי: קנו לי, קיבלתי מבנות הדודה שלי מהקיבוץ (עם מספר של הכביסה), או שזכיתי בפאבים ביום סיינט פטריק'ס הקדוש דיי על שתיית שלושה פיינטים של גינס.

במשפחה שלי לא זורקים דברים, מתקנים אותם שוב ושוב עד שהם מגיעים למצב הל"ת – 'הרוס ללא תקנה' (ובלעז FUBAR) וגם אז, הם לא מושלכים אם נמצא להם שימוש אחר. אחרי שכל כך הרבה שנים התרגלתי לבגד שלא מגרד, דוקר, צמוד מדי, ארוך מדי, מרעיש (כן, בגדים מרעישים!), קשה לי להפרד ממנו. רק לפני אשתקדיים נפרדתי בצער רב מחולצת "70 שנה לכדורי" וכבר השנה מלאו 90 לבית הספר החקלאי. איך הזמן רץ, איך הזמן טס. אני לא מצליח להדביק אותו.

(?Do you feel a draft, Bill)

חולצת Simpsons ששחר קנה לי אי אז בימי בדיקות באג 2000 מתפוררת, כך שמדי פעם אני נאלץ לשבת ולתפור אותה כדי לאפשר לה להקרע במקום אחר. היא מאד אוורירית, זה נעים. לפעמים היא משמיעה "קחח" כשאני פושט אותה ואני נבהל.

בתקופת הקורונה מצאתי זמן לעשות סדר במדף החולצות שלי בארון. כמה שמחתי לפגוש שוב חברות ותיקות מימי התיכון. ברם, נראה שבגדים שנמצאים הרבה שנים בארון מתכווצים – הן צמודות לי מדי.

עצוב, חלק מהחולצות שלי ישישות מאד ופריכות. לפני אתמוליים כבר נפרדתי נפשית מחולצת ‘Blue Brothers’ של עוגי וכרובי שאני כה אוהב ושְחור גדול נפער בחלקה האחורי. הודעתי רשמית בבית שזהו, אפשר לומר לה שלום (הרגשתי בוגר) וכמו העולל שצועד בבטחון אל הפח עם המוצץ הישן שלו, כשעמדתי לזרוק אותה לא הייתי מסוגל לעשות לה את זה. יישרתי בעדינות את החור, קיפלתי אותה יפה (עד כמה שאפשר, בסגנון עודדי, כמובן) והחזרתי בזהירות לערימה בארון.

בשבת לבשתי אותה שוב כשיצאנו לטייל ביער. ביחד עם המכנסיים הקרועים מאד (למה כשאתה צעיר זה אופנתי וכשאתה מבוגר זה לא לעניין?), הצמחונית התאפקה יפה, אבל בסוף הטיול נשברה ואמרה שהגיע הזמן להפרד מהסמרטוטים. ממ… מלמלתי. באמת הגיע הזמן.

אני לא יכול לחכות כבר ללבוש אותה שוב!

לג’רי סיינפלד היתה תובנה בנושא תחתונים של גברים:

Men wear their underwear until it absolutely disintegrates. Men hang on to underwear until each individual underwear molecule is so strained it can barely retain the properties of a solid. It actually becomes underwear vapor. We don't even throw it out, we just open a window and it goes out like dandelion spores.

רגע, למה לסטינג מותר?

(מקור התמונה youtube.com)