בדרך כלל אני לא אוהב אינטראקציית יתר עם מלצרים, טבחים ושאר ספקי שירותי מזון ושתיה. אם הגורם שממול ידידותי, אני זורם עם זה, אבל לשיחות סרק אין לי סבלנות. ערב בהיר אחד לא מזמן בשוק מחנה יהודה סטיתי כהוגן מן המנהג, וכמו במקרים רבים, גם כאן הסטייה התפתחה כתוצאה מסטייה מתוכנית.
הרעיון היה לשבת ב"קרייב" לרגל הצבת שתי חביות של בירות שבט המוצלחות. תעלת הבלאומילך שהתפתחה ברחוב מול "קרייב" הוציאה את החשק ולכן המשכתי עוד מספר מטרים ברחוב והצצתי ב"הדקל", המסעדה המסתורית של קבוצת מחניודה.
בלאומילך
אימפריית מחניודה פתחה לפני כמה חודשים בדממה כמעט מוחלטת מסעדה סודית ברחוב הדקל – סמטה מסכנה שנמצאת במרחק יריקה (אם מותר להשתמש בביטוי בביקורת אוכל) מספינת האם המיתולוגית (כמעט מול מאפיית דקל, למי שמכיר). כנראה שבמקור נועד המקום למועדון לקוחות, אבל גם לאחר שהמסעדה הפכה לנחלת הכלל, מלבד ביקורת משתפכת של שגיא כהן היא נותרה במידה רבה מתחת לרדאר.
כניסה למערת אל-קאעדה בטורה בורה? לא, הכניסה ל”הדקל”"
מחוץ למסעדה ישבו בחורה ובחור צעיר בבגדי טבח. הבחור לא רק שהגיב בעליזות על ברכתי המהוססת, אלא גם הזמין אותי להיכנס ולהציץ. המסעדה היתה ריקה והשף ניגש אלי, לחץ את ידי והציג את עצמו. תפריט בו כל מנה תוארה במילה-שתיים נמסר לידי והסבירו לי קצת על המקום. קבלת הפנים החביבה, תפריט היינות הכתוב בגיר, התפריט הפשוט ושבחיו של כהן גרמו לי לשאול בקול קלוש אם יימצא מקום לשניים בעוד עשרים דקות.
מצד ימין התאנים תאנה שמופיעה במערכה ראשונה וגו’
תשובה חיובית נלהבת שלחה אותי לסיבוב אחרון בשוק ולרכש קופסת תאנים, לפני שאספתי את שותפתי לארוחה. חששתי קצת שלא יזכרו אותי כשאחזור, אבל אפילו זכרו את שמי ונענו לבקשה לשבת על הבר מול המטבח הפתוח. לאחר שהתיישבנו הנחתי את קופסת התאנים על הבר וכיבדתי את השף נועם ועוזרו. הם לא נותרו חייבים ואלתרו לנו מנת פתיחה חביבה ששחזרתי בהצלחה אח"כ בבית: תאנים מקורמלות עם יוגורט ונענע.
ושוב התאנים, הפעם עם סשימי אינטיאס
התעניינתי במנה שתוארה כ"אינטיאס". עיקמתי פרצוף כשאמרו שסשימי הדג מגיע עם סלסה ספרדית חמצמצה. באמת שאינני מבין מדוע בארץ הורגים את הדג הנפלא הזה עם חמיצות יתר. אחרי שסיימתי לפרוס בפני הטבחים האומללים את משנתי בסוגיה זו, הציעו לאלתר לנו מנה עם התאנים שלי, נקטרינות, שמן זית ושום דבר חמוץ. יצאה מנה שאין לי אלא להגדיר כמוצלחת בארוחה. איכות האינטיאס (נתח מהבטן השמנה על פי השף) היתה לעילא ושאר מרכיבי המנה רק הדגישו זאת. המנה הזכירה לי סשימי מוסר שהכין לי פעם השף ב"יודל'ה" אחרי שהבאתי לו במתנה צרור זעתר טרי.
קובלה, סלט כרובית ואינטיאס
מלבד מנה זו הזמנה קוּבָּלַה – הכלאה של קובנה וחלה, אשר מוגשת עם קולי עגבניות שרי צהובות (טעים), סחוג עלי גפן (עוד יותר טעים) וחמאת קרמל (ביקשתי לארוז שתי חבילות). המאפה עצמו שימש היטב לספיגת רטבים ורטיבויות.
טרטר עם הרבה ציר ומעט טוסט
מנה שתוארה כ"שייטל" התגלתה כטרטר בקר קלאסי עם ציר בקר. גם כאן המנה סיפקה היטב את הסחורה, אבל הייתי ממליץ לתגבר את שתי פרוסות הטוסט הקטנות שמגיעות עם המנה, יען כי טוסט וטרטר הולכים יפה יחדיו. על חשבון הבית קיבלנו מנה ראשונה נוספת בדמות סלט כרובית ופירות יבשים שהיה חביב, אבל לא עורר עניין מיוחד.
מוסר ים עם חסה בתנור. בתחתית הצלחת היה יוגורט מתובל שלא תרם רבות
למנה עיקרית החלטנו לחלוק "מוסר ים", אשר הורכב משני נתחי פילה יפים עם חסת סלנובה בתנור ויוגורט. הדג היה מצוין ונצלה לעינינו באופן מדויק, החסה היתה חביבה, אבל איכשהו הדברים לא לגמרי התחברו למנה מגובשת. לקראת סוף הארוחה דחקו בנו להעיר את הערותינו על המנות. ההצעה העיקרית שלי היתה להחליף את היוגורט בלבנה ולשלב את מוצר החלב המוזר הזה גם במנות דגים נאים. על הסיבות לכך כתבתי בעבר.
בנופי מסתתר בחושך. בשלב זה תנאי הצילום הפכו למאתגרים אף יותר
למנה אחרונה הזמנו "בנופי", שנראה יותר כמו בוואריה והיה טעים, אבל מתוק קצת יתר על המידה. את הבנופיות שלו מצאנו רק בתחתית הפריכה.
בין לבין כיבדו אותנו בשוטים של קמפארי ועראק. כל התענוג, כולל שתי כוסות יין (לבן אוסטרי נחמד מאוד וקברנה סוביניון צרפתי) והפוך אחד עלה 372 ₪ לפני טיפ. לקראת הסוף סיפר לנו השף נועם שאלה ימיו האחרונים במסעדה. השיחה על העתיד התגלגלה איכשהו למבשלת פפו וכאן שוב עלה נושא מן הסוג המחבר. כולם אוהבים את פפו.
בישול עילי, כפי שגרס שגיא כהן בביקורתו, לא מצאנו ב"הדקל". למען האמת, כנראה שמים רבים חלפו ב"הדקל" מאז ביקורו. לי הזכיר המקום יותר "יודל'ה" משודרג ורגוע יותר. הדבר ניכר בעיקר במנות, שהן יותר מנות שמכינים לנגד עיני הסועד באווירה משוחררת, מאשר "בישול עילי". מהשיחות עם הצוות נותר הרושם שהמסעדה עדיין לא סגורה על כיוונה הקולינרי. בקיצור, זהו מקום מעניין שיותר משנה לאחר פתיחתו עדיין מחפש את עצמו. יחד עם זאת, האוכל היה טעים והיה כיף. כשישבתי על הבר הבנתי לפתע דברים שאמר בעל הבית של מחניודה בראיון שראיתי לפני כמה שנים: הטוטאליות של חווית האירוח. במסעדת מישלן משיגים זאת באמצעות הקפדה על כל כללי הטקס ועל איכות המנות. ב"הדקל" – לפחות בפעם הזאת, השיגו זאת באמצעים אחרים.
