בפוסט הקודם סיפרתי על נפלאות חנויות הנוחות, ה"קונביני", הפזורות ברחבי יפן ומעניקות אושר ושובע זול ואיכותי לתושבים ולתיירים. הפעם אני יוצאת קצת החוצה אל הרחוב.
ביפן המושג "אוכל רחוב" הוא מתעתע. יש אוכל, יש רחוב, אבל ללכת ברחוב ולאכול תוך כדי הליכה? לא, לא, לא, זה כבר אסור! מסתבר שהמנהג הפרוע הזה לא ממש מקובל ברחובות יפן. להבנתי, זה פשוט מטעמי ניקיון, שלא תיפול איזו חתיכת תמנון על הרצפה בטעות. אם חשקה נפשך בשיפוד שרימפס מהשוק, עמוד בצד ואכול אותו או תפוס איזו חתכת מדרכה לשבת עליה.
אפרופו ניקיון – נקי מאוד. אבל פחים אין! תעלומה. סטארט-אפ שלא נראה כמותו.
שוק הפשפשים במקדש טוג'י (קיוטו) – הוא פתוח בכל יום ה- 21 בכל חודש ובמקרה זה היה היום הראשון שלנו בקיוטו. השוק די גדול ועמוס בדוכני אוכל ויצירות אומנות מקוריות ומקומיות.
נתקלנו בדוכן שיפודי במבוק צלוי – לא ראינו כזה אף פעם, אך גם לא ניסינו. דוכן צ'יפס קשיח מתפוח אדמה או בטטה מקומית שהפתיע בטעמו המתוק – אני פחות אהבתי. בייבי תמנונים מלחיצים, שיפודי אננס שמיד הגיעו לידי, המון סוגי דגים מיובשים, דגים טריים, עוגות אורז קטנות ממולאות תותים, כדורי תמנון מצופה (טאקויאקי), גרסה משונה של אוקונומיאקי (פנקייק/חביתה יפנית, עליה אפרט באחד הפוסטים הבאים) וירקות טריים.
(מימין למעלה בכיוון השעון: שיפודי במבוק, אוקונומיאקי (בערך) – חביתה יפנית, עוגות אורז, טאקויאקי – חטיף תמנון)
ליד אחד הדוכנים התהלכה בעלת העסק ושפכה מים על הקרקע שלפני הדוכן. יתכן שזה היה למזל טוב או שפשוט ניסתה למנוע מענני אבק להגיע אל הסחורה.
משיטוטינו ברחובות העיר אוסקה נתקלנו גם שם בדוכנים שמוכרים את החטיף העגול האהוב עם חתיכות התמנון ובדוכן עם עוד מצופים אחרים. שותפי למסע טעם את התמנון המצופה ואמר שהיה לא רע… אני נחרדתי מהריח.
שוק נישיקי (קיוטו) – השוק הזה יותר ידוע בעיר. הוא שוק אוכל צר, ארוך, צפוף ומלא בכל טוב. היו דברים שהעדפתי לא לראות אך צילמתי בגבורה והיו דברי נעימים לעין וללשון. דוכן שמוקדש רק לביצים ולחביתת הטמאגו (טריה ביותר), בייבי תמנונים על מקל (הא?), דגים משופדים בשלמותם, תותים לבנים ומתוקים, עוד מאכלי ים וירקות מטוגנים לתפארת, מלפפוני ים מזעזעים וחטיפי פול קראנצ'ים ונהדרים. יש כמה דברים שצילמתי ובהסתכלות בדיעבד על התמונה גיליתי שאסור היה לצלם, אז אל תגלו.
מתמונות הגבורה – מלפפוני ים מוחמצים. זה מריח כמו שזה נראה.
“סוכריה על מקל” של בייבי תמנון ממולא ביצת שליו. לגיטימי.
פוּל קראנצ'י. מצוין!
לשוק אומיצ'ו שבעיר קאנזוואה הגענו בשעת סגירה, אך עדיין חזינו בנציגות לא מבוטלת של שרצים מן הים, סרטנים ואויסטרים שהפתיעו במימדיהם. את האויסטרים וגם את קיפודי ים, אכלו מבקרי השוק ישירות על הדוכן.
"…על מה אתה פה?"
בעיר הזו יש איזה קטע שאנשים אוכלים עלה זהב על הגלידה שלהם… לא זוכרת מה הסיפור מאחורי זה, אבל בשוק מצאנו לקוחה מאושרת שקיבלה את הגלידה המוזהבת שלה.
…קוּ-קוּ…
ה-שוק שאותו יש לציין הוא שוק הדגים בטוקיו. היינו בגרסה המקורית שלו ולא במיקום החדש. הכל נראה באמת מאוד מאוד טרי, אנשים אוכלים ישירות סביב מקרר טונה אדומה ובוהקת. גם פירות לא חסר, בשר בקר משובח צלוי, טמאגו, דגים מיובשים כמובן, וחנויות קטנות עמוסות קטניות, אטריות, מלחים שונים ומוצרי מדף שכנראה ניתן למצוא בכל בית יפני. התיישבנו במסעדונת קטנטונת בתוך השוק והזמנו חתיכות סלמון וטונה נאות וטריות (אני הסתפקתי באורז לא נא).
(מימין למטה: דובדבנים מסודרים אחד אחד)
חוץ משווקים גילינו פסטיבל דמוי אוקטוברפסט זמני בטוקיו. היו בערך עשרה דוכנים גדולים של חברות בירה שונות. בכל דוכן מכרו מנות מינכניות ידועות, כמו נקניקיות על סוגיהן, כרוב כבוש וברצלים. טעמנו דגימה ולא התלהבנו כלל וכלל… אך יכול להיות שנפלנו על דוכן/נקניקיה פחות טובים. המקור עדיף בהרבה!
עוד כמה דברים מעניינים שראינו וגם דברים שאכלנו תוך כדי הליכה כמו משוגעים:
מלפפון על מקל (למה?) ואננס על מקל שאכלתי בכל הזדמנות שהיתה לי
ילדים טובים חוטפים ארוחת צהריים מזדמנת
אוכל רחוב פופולרי – לחמניה מסוכרת ממולאת בגלידה וניל/מאצ'ה. רעיון מגניב, ביצוע מתוק מדי לטעמי, ריח מדהים.
עוגיות מקומיות בעיירה טאקטיאמה. טעם כמו המאנצ'יז שמחלקים על הברים בארץ. ראינו כמה חנויות שמתמחות רק באלו, עם תורים ארוכים.
בננות על מקל מצופות שוקולד וסוכריות. בדוכן הספציפי הזה היתה מכונה ישנה בסגנון "פינבול". מי שמשלם על בננה זוכה למשוך את הידית במכונה ואז הכדור נוחת על מספר 1 או 2 או 3 ובהתאם למספר שיצא מקבל את אותה כמות בננות על מקל. איזה כיף!
באזור שינג'וקו בטוקיו הסתובבנו ברחוב שהיו בו מסעדות ודוכנים עם אוכל ממקומות שונים בעולם. האזור ידוע כעמוס קוריאנים ומאכליהם, שם ניסינו את המאכל הידוע ‘מוצרלה מצופה תפוחי אדמה (צ'יפס) ומקושטת בסוכר’, עם קטשופ. או נקניקיה ממולאת מוצרלה מצופה בתפוחי אדמה וקטשופ. הקטע של כל זה הוא צילום גבינה נמתחת למדיה חברתית ובזה זה נגמר, טעים זה לא היה… מצד שני, זה היה צ'יפס עם סוכר וקטשופ, מה הם חשבו לעצמם?
אולי אם היינו טועמים את הגרסה עם הנקניקיה וללא הסוכר היינו יוצאים משם עם חוויה מוצלחת יותר.
ולסיום, חוויה מתקנת – צ'יפס ארוך ארוך וטעים טעים, במהלך סיבוב בפארק פרחים יפהפה למרגלות הר פוג'י. באותו מקום גם קנינו משקה שרואים בכל מקום ביפן והם חולים על זה – חלב בטעמים עם כדורי טפיוקה. מוזר, טעים ולא ידידותי לסביבה כי מצריך קש.
חוץ מהמלפפון שנראה חשוד ביותר, הייתי טועם מהכל. נראה מרתק.
מרתקים במיוחד השלטים עם איסורי ההליכה והצילום.
הייתי רוצה מאוד לנסוע ליפן, אבל פער השפה מפחיד. מצד שני, עובדה שהסתדרתם עם קניות כל כך מוזרות.
הם אכן מתקשים באנגלית, לפעמים מבינים אבל מפחדים לדבר כדי לא לעשות טעויות. ניפנופי ידיים וגוגל טרנסלייט יעשו את העבודה ברוב המקרים, תמיד הסתדרנו בסוף
עינת, פוסט מרתק. מחזק לי את החשק לנסוע ליפן. עובדת על זה.
נעמי, אם את נוסעת קחי אותי איתך!