בושלו לאחרונה
חורמוס אביבי
בכניסה לשוק בעכו עמד פעם רוכל קשיש וצעק "תורמוס! תורמוס!". עד אותו יום בו נפגשנו לא ידעתי שתורמוס גם אוכלים ועל כן שאלתי אותו בעזות המצח האופיינית לי אם הוא לא התכוון במקרה לחומוס. הנ"ל הסתכל עלי והמשיך לצעוק "תורמוס! תורמוס!". בחנתי מקרוב את תלולית הגרגרים שעל דוכנו וראיתי שאכן מדובר בגרגר שאיננו אותו חומוס מוכר וידוע. דומה, אך שונה.
כפי שבוודאי שמתם לב, החורף מתחיל להתעייף ופריחת התורמוסים כעת בשיאה. מורדות ההרים והשדות בצפון הארץ מוכתמים במרבצי סגול מרשימים של תורמוס ההרים (Lupinus pilosus), ובמרכז שולט התורמוס הארצישראלי (Lupinus Palaestinus), הלבן-תכלכל.
יומני מחניודה 3: אוכל ספרדי מעוך
בשנה שעברה קשה היה להחמיץ את ההייפ סביב מסעדת "עזורה" במיקומה החדש יחסית בכיכר השש-בש שליד השוק העיראקי. דווקא ביקורת קטלנית ששמעתי בארוחת הצהרים המשפחתית בשבת שכנעה אותי סופית לדגום את המקום.
יום עבודה קצר ופגישה אצל רופא השיניים בעיר סיפקו הזדמנות מצוינת לקיים את האיום. חג פורים בעיה"ק סיקרן גם הוא, אם כי חששנו מעומס באזור השוק בגלל מטיילים רבים. בסופו של דבר רכבת התקלה הביאה אותנו בשלום ובבטחה ליעדנו, אשר לא היה עמוס במיוחד בקונים (ובמוכרים לצורך העניין), אבל היה עמוס במחופשים. היום שמתי לב לראשונה לכך שלעיתים קרובות לא קל לזהות בירושלים מי מחופש בפורים ומי נשאר במראה הטבעי. בכל מקרה, אווירת קרנבל עליזה שררה בשוק, כל עוד לא היה צורך לנהוג במכונית או לנסוע באוטובוס על רחוב אגריפס ימח שמו (אם כי ניתן למצוא בו אתרי קולינריה מעניינים).
פורסם בקטגוריה ביקורת, ביקורת מסעדה, הגיגים, מאכלי מצור, מדריכים, שווקים
2 תגובות
יש לי חביות יין בבית. מה עושים איתן?
ובכן, תודה ששאלתם…
לקראת האביב הבא עלינו לטובה, שכבר מרגישים אותו באוויר, שוב יצר היצירה משתלט. הימים נעשים ארוכים יותר וחמימים יותר ולכן יש לי תחושה שאני מפסיד משהו אם אני לא מנצל את כל שעות האור האפשריות. בקיצור, לפניכם כמה יצירות שכבר יצרתי ויש לי בבית מלאי נכבד מהן. כלומר, לא יצרתי רק אחת אלא כמה, המח עובד, חושב, משנה, קודח, מלטש, צובע, חותך, מקלל (אופס, קצת דם), משנה שוב, וכן הלאה והלאה. תפקידם של הידיים רק להיענות לבעליהן.
פתאום לפני 70 שנה – משמר לילדים, כרך ב’
בבית של סבא וסבתא שלי היו כמה מדפים מלאים באוגדנים של גליונות "הארץ שלנו" ו"משמר לילדים". אחד הדברים שאהבתי כל כך לעשות בביקוריי שם היה לעיין בהם. זה חלק מספרות הילדים שאמא שלי גדלה עליה ובתור ילד היה מעניין מאד לקרוא מה שהיא קראה 24 שנים לפני. הדפים הצהובים-חומים, שהפכו יותר ויותר פריכים עם השנים והריח הישן שלהם עשו ועדיין עושים אותי שמח. כשחילקו בני המשפחה את הרכוש בבית אחרי שהסבים הלכו לעולמם אני ביקשתי את חתיכת ההיסטוריה הזו. היה לי קשה לדמיין את כל מאגר הנתונים הזה נערם ליד איזה פח זבל, או נדחף באיזו ספריה ציבורית לפינה אפלולית ומאובקת שאף אחד לא מגיע אליה. במקום זה, כל הכרכים האלה אוגרים אבק אצלי. סבתא דינה היתה גאה (ואז נוזפת בי על האבק).
(הקהל בעד התרנגולת)
הכל התחיל במנוי למשמר לילדים, שיום אחד סבא שלי גילה שהעתון שייך לשומר הצעיר, ולא היה מוכן לזה שהילדים יקראו בבית תעמולה שמאלנית. הוא כעס, ביטל את המנוי ובמקומו עשה מנוי להארץ שלנו, שלא היה מזוהה פוליטית עם אף זרם. סבתא התעצבנה עליו והחזירה את המנוי. וכך הילדים קיבלו את שתי החוברות מדי שבוע.
לא מזמן נתקלתי באתר הזה, שהרעיון שעומד מאחוריו קוסם לי וחשבתי שאולי אוכל למצוא בארכיון שלי אנקדוטות קולינריות משנות ה-40 וה-50.
