בביקורנו האחרון בברלין היתה לי חוויית שנפס מעניינת. דודה של בעלת הדירה שלנו גר ביער השחור ומייצר בתור תחביב שנפסים. מי שמכיר קצת יודע שהיער השחור נחשב לאחד מאיזורי הגידול החשובים בעולם של שנפס ולכן מיד הסתקרנתי. בפינת השנפסים של הדירה מצאתי מספר בקבוקי שנפס מעניינים ביותר, אבל תשומת ליבי הופנתה באופן טבעי לאותם מוצרים ביתיים. היות וקיבלנו אישור לטעימות, התחלתי לטעום. על הבקבוק הראשון היתה תווית כתובה בכתב יד שזיהתה אותו כשנפס אגסים קלאסי הידוע בשם החיבה "וילי". הוא היה מצוין – פירותי מאוד וחריף כהלכה.
המשכתי לבקבוק הבא. כאן הצלחתי להבין רק חלק מהכתוב על התווית והסקתי שמדובר בשנפס דובדבנים. גם הוא היה מעולה. בבקבוק השלישי הסקתי שמדובר בשנפס שזיפים, שהיה קצת מריר לטעמי. את התווית של הבקבוק הרביעי (מס' 4 מימין בתצלום) לא הצלחתי לפענח כלל. טעמתי וזה היה חזק. קצת הזכיר לי את בדיחת הרוסי והאסלה. למספר דקות הגרון שלי בער. זה היה טעים, אבל יכול היה לשמש לייצור בקבוקי מולוטוב. לסיכום סימנתי את שני הראשונים כשנפסים מוצלחים, ואת הלא-מזוהה כמוצלח, אבל בעל פוטנציאל לשימושים צבאיים.
כאשר שותפתי הגיעה הביתה בשעת ערב מאוחרת שאלתי אותה אם היא מצליחה לפענח את התווית של הבקבוק הרביעי. לאחר כדקה היא פענחה את הכתב. התברר שמדובר בשנפס לשימושים רפואיים בלבד. כשאני משתעל עדיין יוצאת לי מדי פעם להבה בהירה מן הפה.
