לפני שבוע אבא שלי הזכיר לי שהיתה לנו פעם מערכת משולבת של רדיו-טייפ-פטיפון. המערכת הזו ליוותה אותי מאז נולדתי, וכמובן ששמחתי מאד להסיר ממנה את העטיפות המאובקות ולהשוויץ בפני האינדיאניות שלי בתקליטים שגדלתי עליהם.
ל"מה פתאום" עם נירה רבינוביץ' היתה הצלחה גדולה, כך גם לדרדסים. לפסטיבלי שירי הילדים הן התחברו קצת פחות וגם "איך בונים קיבוץ" לא עורר בהן כל רפלקס גליציאני סוציאליסטי. אז התחילו לעלות בי כל מיני זכרונות מגילאים חד-ספרתיים. למשל, נזכרתי בבירור שתקופה ארוכה בילדות היה לי פחד לא מוסבר משולה חן. ביקשתי להעביר תחנה בכל פעם ששמעו שיר שלה ברדיו. בדיעבד זה משעשע מאד, יש סיפורים על סבא שלי, שלא היה מוכן לשמוע שירים של יהודית רביץ. הסיפור המוצלח מכולם היה שבמהלך נסיעה באוטובוס הוא ניגש לנהג ודרש שיעביר תחנה או יכבה את הרדיו שבדיוק ניגן שיר שלה. סליחה, יהודית, אני דווקא אוהב אותך. סליחה סבא, בגיל 17 קניתי קלטת של יהודית.
