וביום השישי, אחרי ארוחת צהריים בחג' כחיל ביפו (עדיין נהדרת, למקרה שתהיתם) ולפני הסרט הקוראני הנורא שראינו בסינמטק, עברנו במתחם התחנה הירושלמי המתחדש, התחנה הראשונה, כדי להציג את עצמנו. התחנה וקו הרכבת לירושלים נבנו בשלהי המאה ה-19 והושבתו סופית כמאה שנה מאוחר יותר. קצת לפני שזה קרה הספקתי גם אני לחוות שלוש שעות מורטות עצבים של נסיעה אטית ללא מזגן מירושלים לתל אביב.
יש אוכל מצוין בירושלים, אך לרוע המזל קשה להגיע אליו בשישבת. הצמחונית מצאה פתרון מהיר ואלגנטי לבעיה, על כך בסוף*. התחנה הראשונה מציעה בסופי השבוע גלידה טובה (וניליה), בית קפה (לנדוור) ומסעדה (אדום). בנוסף, ברחבה המרכזית עומד דוכן (הבוטקה) שמציע בירות מחבית ונקניקיות משקית. הנה שלושה מקומות עם בירה במחיר שפוי.
הבוטקה
היא מילה שמקורה ככל הנראה ביידיש או רוסית, שם היא נכתבת עם ד' במקום ט'. לפי מה שקראתי, מותר לכתוב אותה בעברית גם עם ט', לא ידעתי את זה.
לא התעניינתי בכל התפריט, למען האמת, נרתעתי מכלוב הזכוכית הקטן המשמש סאונה לנקניקיות דמה. הבירה מגיעה בכוסות פלסטיק, אבל ביום חם ובהעדר אפשרויות אחרות זה מספיק לגמרי. סביב הביתן פזורות כריות-זולה והמקום מוצל, כך שאפשר להמרח בסגנון עדות הפרקדן עם כוס צוננת ביד, כשלעתים מתנגנת ברקע מוסיקה חיה על ידי נגנים חדורי מוטיבציה.
⅓ ליטר קרלסברג, טובורג – 18 ₪ (27 ₪ לחצי ליטר)
⅓ ליטר סטלה, ווינשטפן – 20 ₪ (30 ₪ לחצי ליטר)
בזמן שהצמחונית ניגשה להזמין סלט בקפה לנדוור (והרגישה קצת מרומה מהמחיר) הספקתי ללגום כוס אחת של ווינשטפן ולהזמין אחת נוספת לאתנחתא שעמדנו לערוך באחו קטן ושקט במשכנות שאננים.
הן ממש משכנות, שאננים… יש שם הרבה רעש יחסית לשכונת רפאים שאננה. לאור הירח ולאור הכוכבים עמדה חבורת חובשי כיפות בעלי מבטא אמריקאי אל מול חומות העיר העתיקה ומִזמרה מזמורי שבת.
נותר לנו עוד זמן פנוי והחלטנו לנסות את מזלנו בלבן בסינמטק.
לבן בסינמטק
היא מסעדה נחמדה מאד, שמנסיוננו, בפסטיבלי סרטים היא מלאה למדי וכמעט בלתי אפשרי להשיג בה שולחן פנוי. להפתעתנו, הפעם לא היתה בעיה כזו, רק וידאנו עם מלצרנו שזה יהיה בסדר אם נזמין שתיה בלבד. הצמחונית הרגישה עייפות קלה ולכן הזמינה קפה. אני הרגשתי צורך עז (יש לי אינסטינקטים טובים, כפי שתגלו בהמשך) לחתור לכיוון אבדן הכרה והזמנתי כוס של בירת הסטאוט שבולת שועל הנפלאה של מבשלת שפירא. הכוסות המוגשות במקום הן כוסות 430 מ"ל וכפי שניסח זאת במדויק המלצר (בחביבות, יש לציין, כתגובה להערתי הצינית על הנפח): "יותר כסף לנו, פחות בירה לכם".
יש בלבן אווירה נעימה מאד. נוף לחומות, שרות חייכני ומסתחבק מהסוג הלא מרגיז, בירה טובה, שקט יחסי וריח של אוכל טוב. אל השולחן הסמוך אלינו הגיעו פוקאצ'ה יפה ופסטה עם ניחוח חזק של שום ושמן כמהין. נעשיתי רעב רק מהריח, אבל כבשתי את יצרי ולא הזמנתי אוכל. במקום זה התנחמתי בגולדסטאר.
על השרותים אמרה הצמחונית שהם דווקא כן נראים כאילו עבר עליהם פסטיבל.
430 מ"ל גולדסטאר – 26 ₪ (30 ₪ לחצי ליטר)
430 מ"ל היינקן – 28 ₪
430 מ"ל שפירא סטאוט – 32 ₪ (37 ₪ לחצי ליטר, יקר מדי…)
כיוון שכבר רכשנו כרטיסים, התקלחנו, התלבשנו במיטב מחצלותנו וחשבנו ת'צמנו טיליגנטים, נכנסנו לסרט הקוראני, סרט שהוא להיט היסטרי בארץ מוצאו ושנכתב עליו שהוא ה"אושן 11" של הקוראנים. מה אגיד לכם, הסרט היה כל כך רע, שהשחקנים יצאו באמצע. המשחק האיכותי הזכיר לי את התסכית של זהו זה מהפרק על רשת ה':
– ירית בי!
– יריתי בך!
– אההה…
קפה לנדוור
הוא המקום בו קבענו להפגש עם חברינו הירושלמים לארוחת בוקר של שבת בבוקר. בשבת אין אפשרות להזמין מקום מראש והיינו בטוחים שב-9:30 כבר נעמוד בתור, אך לא כצעקתנו, התור החל להשתרך רק כשעה מאוחר יותר. אז המלצרית חסרת הסבלנות החלה לאסוף משולחננו את כוסות המים המלאות, את המלחיה ואפילו את הקיסמים. לא מנומס. הבנו את הרמז ועזבנו.
האוכל דווקא היה לא רע, פרט לסלט אחד שחלק מעלעליו היו רקובים. הצמחונית ציינה לטובה את גמישות המטבח לשגעונות של כל סועד וצמחונית באשר היא.
בלנדוור מציעים שתי בירות מחבית:
½ ליטר סטלה/טובורג – 28 ₪, בכוסות לא סטנדרטיות מהמין החשוד
* אחרי ארוחת הבוקר טיילנו לאורך תוואי הרכבת הישן, שסודר להליכה ולרכיבה על אופניים ואחרי כן המשכנו לסרט נוסף בסינמטק, סרט מעניין מאד על הנשיא ניקסון. את נושא ארוחת הצהריים פתרה הצמחונית על נקל, נסענו לתל אביב.