I have a vineyard. Well, it's not really mine because I don't own it, but that's close enough.
The location of the vineyard used to be just an empty lot, full of weeds, leftover cement, and garbage. Here is where and when I came into the picture. In order to make this land suitable for planting a vineyard I knew that I would have to clean everything up.
לאחרונה הולכים ומתרבים מקרי הטלפונים שאני מקבל בנוסח: "אחי, אני בסופר, מה צריך בשביל פיצה?". חשבתי שמן הראוי לתת כאן מתכון בסיסי וכמה תוספות אלמנטריות מהפן המז'ורי.
כידוע לכל, יש מגוון רב של פיצות: דקות, עבות, עם/בלי גבינה, עם/בלי רוטב עגבניות, עם סוגי קמח שונים ועם קוטג' ר"ל. כל אחד מעדיף את הפיצה שלו אחרת וחושב שכל האחרים לא מבינים. אני אוהב אותן דקות ופריכות, עם רוטב עגבניות וגבינה ולמרות שאני כבר די סגור על מתכון שעובד תמיד ומשמח אותי עד למאד, כשמגיע לידי מתכון עם רעיון מעניין ושונה, אני מנסה אותו. זה מה שקרה לי בעקבות השיחה עם מיכאל כץ מטרטוריית חבה. הוא המליץ להקשיב למה שיש לג'ף וראסאנו לומר על פיצה ואני ממליץ לכם לעשות זאת גם. מר וראסאנו, שהוא גם אלוף בפתרון קוביה הונגרית, עבד 6 שנים על פיתוח מתכון לפיצה שנראתה לו מושלמת והוא חולק את תובנותיו עם העולם הרחב באתרו. כמו שהוא מציין, כדי לעשות פיצה מושלמת צריך הרבה מאד נסיון ולא רק מתכון או אבן אפיה וחשוב לאהוב מאד פיצה.
חדר הגבינות הסודי
לא הרחק ממעוננו הצנוע, בסמוך לתחנת התחתית High Street Kensington, מצאנו את אחד הסופרמרקטים הנחמדים ביותר שראיתי, Whole Foods Market, השייך לרשת שנמצאת גם בארה”ב וקנדה. גם להם יש עקרונות אקולוגיה ואורגניה מעניינים, כמו ללא מעט בתי אוכל אחרים בלונדון, ועל הפילוסופיה שלהם אפשר לקרוא באתרם. הפינה החביבה עלי בכל גן השעשועים הזה היתה חדר הגבינות שמוגן מפני ריח על ידי דלתות זכוכית גדולות. הכניסה לאקווריום העובש עלולה לעלות לכם בסחרחורת קלה, אבל היא חוויה שאין דומה לה. מול חדר הגבינות ניצבת עמדת תדלוק בירה לקחת הביתה, רעיון מקסים שאני מקווה שיצוץ בארץ (תדלוק יין כבר יש). במקרר הבירה מצאתי סטאוט שוקולד שהיתה נפלאה אחרי כל הצהבהבות האנמיות ששתינו.
אביב הוא ענין של השקפה
השנה אמרה לעצמנו הצמחונית שאת הפסחא אנחנו עושים בלונדון, לא יעזור בית דין. כי אם כבר ביצים וארנבים משוקולד, אז רק בלונדון. בפעם האחרונה שלי בלונדון, שגם היתה הראשונה, רשת מקדונלד'ס (שעוד לא הגיעה לארץ) נראתה לי כפסגת הקולינריה. בגיל 13 עשיתי עם אבא שלי ובן דודי סיור בכל אתרי החובה לתייר המתחיל (כן, הצטלמנו גם בגריניץ' על קו הצהריים). אחד מלהיטי האוכל של הנסיעה ההיא היה תפוח אדמה עם צ'ילי בקובנט גרדן.
אבא שלי, שהיה אדריכל הנסיעה, תכנן עבורנו טבלה מהודקת היטב, בה פרט מה נעשה בכל יום ובכל שעה, כמו שהוא נוהג לעשות לפני כל נסיעה חו"לית. אם אבא שלי עץ, אני תפוח. התכנונים שלי בנסיעתנו הנוכחית הסתכמו במפה עם נקודות ציון ממוספרות ולידה רשימה המפרטת מהי כל נקודה (בדרך כלל אוכל), מתוך כוונה לתפוס אזימוט כללי ואם במקרה עוברים ליד הנקודות המעניינות, לבדוק אותן. במשך ארבעה ימים חרשנו את לונדון בעיקר רגלית, מה שעזר לנו לא להעלות יותר מדי במשקל, כי למעשה נדדנו מפיקניק לפיקניק ומשוק איכרים אחד לרעהו כשמדי פעם נכנסנו למוזיאון או גלריה כדי לנוח ולעכל. להלן רשימה של מקומות שאהבתי.
הטורף העליון, הכריש הלבן, מיפלץ הכנרת של האגמים והנהרות באירופה הוא זאב המים. דג דמוי טורפדו זה מטיל את חיתתו מיליוני שנים על שוכני המים המתוקים. זהו גם אחד מדגי המים המתוקים הטעימים ביותר שיש – אם תרצו, מקבילו האגמי של הלוקוס.
ההשוואה ללוקוס מתבקשת מכמה בחינות: שניהם דגים טורפים, שניהם יכולים להגיע לגודל מרשים, לשניהם ראש גדול התומך בלסת חזקה, לשניהם בשר לבן צח ושניהם דלי שומן בגלל הפעילות הגופנית הכרוכה במרדף המתמיד אחרי הטרף. דלות השומן תמיד יוצרת סיכון לייבוש יתר של הבשר העדין במהלך הבישול. הצרפתים פתרו זאת בכך שהם מכינים מן הדג בעיקר כופתאות. העמים דוברי הגרמנית מצאו פתרון מוצלח לא פחות לבעיה זו: הכנת הדג בשלמותו עם מעטפת בייקון.
