אצל ההורים שלי מספיק לקרב זרע אל האדמה ו-פוף! הוא נובט. אצלנו מאידך, הדודים ה"חכמים" שבנו את הבית הרבה לפני שאכלסנו אותו אנחנו בהמונינו, נתקעו עם תועפות חצץ שלא היה להם מה לעשות אתו, אז הם החליטו לפזר אותו ברחבי הגינה ולכסות באדמת חמרה. חמרה זה יופי, חצץ קצת פחות. מעט מאד זרעים שאני זורע באדמה נובטים מאליהם, הם צריכים לגדול קצת בעציץ ולהיות חזקים מספיק כדי להשלח אל שממת החצץ ולשרוד. בכל חורף הגינה של הוריי מתמלאת בכובע הנזיר (Tropaeolum majus במדעית וקבוסין בערבית) בצבעי צהוב וכתום ואצלי בקושי. בכל שנה מעט יותר, זה נכון, נראה שהחצץ מעודד אבולוציה מואצת והשתילים החזקים שורדים. אבל באבולוציה, כמו באבולוציה, זה לוקח הרבה זמן.
