כמיטב המסורת נפרדנו מן החורף עם ארוחת שוקרוט. לרגל התקרבות הבשלן לצמחונות בגלל צער בעלי חיים, תהיה זו כנראה ארוחת השוקרוט האחרונה במתכונת זו. עלה אמנם הרעיון להכין בעתיד שוקרוט דגים, אבל נראה לי שזה לא יהיה אותו הדבר. לרגל האירוע התכנס בביתם הכפרי והמוקף מיני בלדי של המארחים הפורום הקבוע לאירועים מסוג זה. כרגיל, סביב השוקרוט הוגשו שלל תבשילים וסלטים אשר ניסו – ללא הצלחה מבחינתי – להסיח ממנו את הדעת.
סרדין הוא דג סימפטי לכל הדעות, בגן היו עושים לנו סנדוויצ'ים עם סרדינים ברוטב עגבניות. אהבתי את הסנדוויצ'ים האלה מאד ועד היום סרדינים משמחים אותי. אבל בקיץ האחרון היתה מחאה. אפילו הלכנו להפגנות. אני? בהפגנה? פחח… טוב, זה היה ממש חשוב והצמחונית הכריחה אותי לבוא. אנשים עמדו שם צפופים וצועקים, מחזיקים שלטים על סרדינים ואני חשבתי כל הזמן על סנדוויץ' עם חמאה ודגים כבושים בשמן.
להפגנה השניה הלכתי עם האינדיאנית הגדולה, הפגנו נוכחות וברחנו לאכול קרואסון שקדים אצל אלה. כך אני מחנך את צאצאותיי: מהי דמוקרטיה, מה צריך לעשות בשביל שיקשיבו לך במדינה הזאת ואיך לזהות קרואסון טוב כשאתה רואה אחד.
ההפתעה הטובה: כמהין לצד תותים בחודש ינואר
בהמשך לרוח העגמומית שמאפיינת את המדור הזה במהדורותיו האחרונות, גם הפעם אינני איש בשורה. בחודשים האחרונים הבנתי ששוק הכרמל עבר את מחנה יהודה כשוק האוכל הטוב בארץ. מבחר הסחורה יחד עם המספר הגדול של בתי האוכל שפועלים כיום בתוכו או סביבו השאירו את השוק החביב עלינו מאחור. לפחות חיי הלילה במחנה יהודה עדיין מרשימים יותר. למרבה הצער, השבוע נעלם מן השוק לעד אחד מעמודי התווך הקולינריים שלו.
טופולינו/טופוליאונה
אחד המהפכים הקולינריים הגדולים של ירושלים בשנה שעברה היה הפיכתה של מסעדת טופולינו החביבה שבשוק ממסעדה איטלקית חלבית למסעדה בשרית בשם טופולאונה. המסעדה עברה גם שיפוץ קטן שהפך את מטבחה לראוי יותר לעבודת אדם.
מדי שנה בסוף דצמבר/תחילת ינואר מתכנסת המשפחה לאזכרה משותפת של סבא קלמי וסבתא דינה. למרות שעברו שנים לא מעטות, מרבית המשפחה מגיעה בשמחה להתכנסות השנתית הזו. את האירוע מלווה ארוחה קלה עם מחוות קולינריות לבישוליה של סבתא דינה. התרומה שלי להתכנסות היא הבורקס המפורסם של סבתא.
ולמה מפורסם? סבתא הייתה מכינה את הבצק בעצמה ולא וויתרה עליו גם כשנאלצה להעזר בשרותיה של המסעדת, ז'ולייט. בימיה הטובים הסבירה שזה לא הגיוני לקנות בצק עלים במחיר "מופרז", לדעתה, כשבסך הכל דרושים קמח, מים, חומץ ומרגרינה, מצרכים זולים בהחלט. זכורה במיוחד שיחה עם עופר, בה חישבה סבתא את כל עלויות הבצק בהשוואה לבצק קנוי והוכיחה שהיא חוסכת כמה שקלים בכל אפיה.
כמו אצל גוני והבורק של סבתא לילי, בכל נסיונותי לחקות את הבורקס של סבתא דינה התגובה תמיד היתה: טעים, אבל לא כמו של סבתא. ובכל זאת, זה המתכון:
מדי פעם אנחנו שבים למסעדות שאהבנו בעבר רק כדי להתאכזב. השף/טבח עזב, הקונספט השתנה, בעל הבית החליט על כיוון חדש, או סתם עייפות החומר – כל אלה תורמים לשקיעתן של מסעדות שפעם אהבנו. לא זה המצב במסעדת מאג’דה הדו-לאומית.
לפני כמעט שנתיים פרסמתי כאן ביקורת על מסעדת מאג'דה שבעין רפא. בסופה"ש האחרון שבנו לשם לביקור נוסף (אחרי שהיינו בשנה שעברה בארוחת בוקר שלא הותירה רושם רב). החדשה הטובה היא שכאשר התקשרתי בשבת לקראת הצהרים דיווחה לי המלצרית מצדו השני של הקו כי הם מלאים. למה משמח? כי לאור מצב המסעדנות בארץ ולאור המצב הביטחוני, משמח לשמוע שדווקא מסעדה עם סיפור כזה ושנמצאת בישוב ערבי מצליחה למלא שולחנות. חדשה טובה נוספת היתה שנמצא לנו שולחן בשעה שתיים – עיתוי שגם אפשר לנו לטייל קודם בסביבה ולאסוף מעט אספרגוס ושאר מיני עלים.
