ג'ינג'ר בסרדינים
אחד מתחביביי הנבטיים הוא איסוף זרעים, הנבטה, השרשה וגידול צמחים שנראים לי מעניינים. כששורש הג'ינג'ר שלי החל לנבוט על המדף בדקתי מה הוא יעשה אם ישרה במים. קופסת סרדינים נטושה הפכה לאמבטיה והוא נראה די מבסוט מכל הענין. מאוחר יותר הועבר לעציץ ושם נגמז בטרם עת בעקבות קפיצה לוליינית של אחד הגורים של החתולה שאימצה אותנו.
זה השלל שלי ממבצעים בשתי חנויות יין, בפעם האחרונה שהצמחונית הלכה להסתכל על בגדים. כשהנחתי אותן באוטו אחד הפקקים נפתח חלקית ונאלצתי לשתות את הבירה בטמפרטורת הבגאז'. זה היה לא רע בכלל, אבל אני מתכוון להמשיך לקרר את הבירות שלי.
כל הבירות היו מצוינות, נהניתי מהן מאד.
לצמחונית שלי קדמו שתי צמחוניות. אני לא יודע למה, ככה יצא. כל השנים האלה עם השיחות על צמחונות וכל הבישולים נטולי הבע"ח לא שינו את הרגליי הקולינריים. יצאתי מהאדישות שלי לפני כמה חודשים כשאנונימוס פרסמו את התמונות המזעזעות של התעללות עובדי המשחטה בבעלי החיים שמגיעים אליה למצוא את מותם. זו היתה המשחטה הגדולה שמספקת בשר למסעדות רבות וידועות ולאטליזים מפורסמים, ביניהם זה שנהגתי לקנות בו דרך קבע ולהמליץ עליו לחבריי. מה שגארי יורופסקי לא עשה עם כל ההרצאות והפרובוקציות ארוכות השנים שלו, הצליחו אנונימוס לעשות לי בכמה דקות של הצגת המציאות הבלתי נסבלת. בלי להרביץ, בלי לקלל ובלי להטיף מוסר, הם הראו לכולם מה קורה באמת.
לצערי אני לא אוהב מסעדות פועלים ולא אוהב את רוב המאכלים המוגשים בהן. היתה תקופה לפני שנתיים-שלוש שהרבתי ללכת למוסדות כאלה בירושלים; מין דחף כזה שלפעמים תוקף, לנסות ולחוות משהו אופנתי. כנראה שהלכתי שבי אחרי הרומנטיקה שמבקרי מסעדות אחדים ניסו לעורר ל"אוכל מנחם" שלכאורה ניתן למצוא במסעדות מסוגה זו. מצאתי מקום אחד ויחיד שהצליח להרשים אותי. היה זה “אדון כהן” – מסעדה נהדרת ומעניינת שפעלה במיקום לא מוצלח ושמאז נסגרה. יחד עם זאת, אני נוהג תמיד להביא אורחים מחו"ל לאחת ממסעדות הפועלים של השוק. אני מורה להם לעצור את הנשימה, מכניס אותם פנימה ואז אומר להם לקחת שאיפה עמוקה. אין מי שלא מתרשם מריח הדס"ל (דלק סילוני) האופף מקומות אלה. יש לי אפילו תיאוריה שהפתיליות של רוב המקומות הם בכלל דמה ושהריח נובע מאיזשהו תרסיס שפותח במיוחד לשם כך.
אני לא מסתובב הרבה בערים, בטח שלא באמצע היום. אבל, כפי שיצא לי לגלות, נחמד לעשות את זה מדי פעם. הריחות, הקולות, התנועה, מעוררים בי הרבה מחשבות.
חיפה
לא כל כך מזמן הוזמנתי לראיון עבודה לאחר מספר ימי בחינות שעברתי בשנה האחרונה. הראיון נקבע בחיפה, עיר לא בלתי מעניינת קולינרית. ובעודי מתכנן את זמני הנסיעה קבעתי לי למצוא בורקס חם ופאב נחמד ללפני או אחרי הפגישה. על אף זמן החניה ולמרות ההליכה ממנה נשאר לי די זמן לבקר בפאב המיוחל וליהנות מגינס קרה. פאבים שפתוחים בשעות הבוקר הן מעלה שאין לזלזל בה. בכניסה למקום הרגשתי שהנסיעה הארוכה והמחשבות על הבירה יצרו מתח רב מדי על השלפוחית והייתי חייב לראות איזה איש בנוגע לסוס. הדוד הנרגן, שאם אינני טועה הוא הבעלים של המקום, הבהיר לי חגיגית שאני יכול מבחינתו להטיל את מימיי בחוץ. רק אחרי שהבטחתי שבאתי כדי לשבת ולהזמין משהו הוא נאות לאפשר לי להשתמש בשרותים האקסקלוסיביים של המקום. וככה עבר לי החשק לשבת שם על בירה. הזמנתי קפה כדי לעמוד במילתי, אבל אני לא בטוח שאחזור למקום ההוא, הוא הרס לי את שמחת הפאב. בדיעבד השתעשעתי ברעיון שהייתי צריך אולי לשמוע לעצתו ולסמן את הכניסה באופן טריטוריאלי. מעניין איך היה מגיב אז.
