הי הביטו למעלה
הצמחונית קבלה במתנה מהעבודה לילה במלון. מתוך אפשרויות הרשת מצאנו את זה הירושלמי, לא רחוק מהשוק החביב עלינו כל כך, ארזנו את האינדיאניות ויצאנו ליומיים בעיר הקודש.
"אתם יודעים שקבלתם את הסוויטה?", שאלה בהתרגשות החיילת בכניסה. לא ידענו. פייר, תְּרגשנוּ. במעלית לא היו עוד כפתורים של קומות מעל הקומה שלנו, אז הנחנו שזה אכן מיקום נחשק. נחשקים נכנסנו אל החדר, התרשמנו מהעיצוב בסגנון פרידריך התעבּן ושחררנו את הבנות לקפץ על המיטות. יצאתי נחשק אל המרפסת, להתנתק מן הניתוק. הנוף לחניון האוטובוסים באמת היה עוצר נשימה. עד שלא ראית אוטובוס מלמעלה, לא ראית אוטובוס מלמעלה. את החרמון קצת הסתיר לי הווילון. התחלתי לגבש הבנה שכולם במלון הזה מקבלים את הסוויטה, או שהאורחים בקומות הנמוכות יותר כועסים מאד עכשיו. הבנות לעומתי היו בעננים, פעם ראשונה שלהן בבית מלון. אני זוכר שגם אני התלהבתי בפעם הראשונה: לרוץ במסדרונות, לשחק במעלית, לקפוץ על המיטות, לאכול קוביות סוכר בארוחת הבוקר. עבר לי מאז, אני מעדיף את הבית. אין כמו הבית, למרות הנמלים.
