תפסתי פינה מוצלת ללא שכנים בפסטיבל להצגות ילדים בחיפה והתייחדתי עם תפוח. נגשה אלי אם צעירה, דוחפת עגלה גדושה בתינוקת.
"אתה יושב פה רגע?", שאלה.
"אה… כן?", עניתי בתמיהה לאן מובילה השאלה.
"יופי", אמרה, "שים עליה רגע עין, אני הולכת לעשות פיפי".
השאירה אותי עם עגלה וילדה המומה ונעלמה בשיחים מאחור. כעבור דקתיים חזרה והודתה לי.
כזה עוד לא קרה לי. כבר אמרו לי שאני משרה אמינות ובטחון, אבל זה מוגזם. התופעה, שאגב מקובלת מאד גם בצרפת, נקראת שם pipi rustic, כך פיטר מייל.
אני אוהב מסעדות שפועלות בתוך מבנים היסטוריים, ובמיוחד במבנים שהפונקציה המקורית שלהם אינה שגרתית ואינה קשורה בהכרח לאוכל. הייתי כבר במסעדות ששכנו בממגורת תבואה, בלול (כמה מסעדות למען האמת), במוסך, בבית חרושת לבטון (סוג של מסעדה) ואפילו בתחנת כיבוי.
הודות להמלצה אגרסיבית מאחותו של אחד מבעלי העסק, שאף טיפלה בהזמנה, הגעתי למסעדה שפועלת בתוך מבנה ששימש אולם התעמלות. כבר נשמע מוזר, לא? זה נהיה מוזר אף יותר. הבניין שנבנה ב-1865 במימון אגודת הספורט הגרמנית בלונדון היה אולם ההתעמלות הייעודי הראשון באנגליה והוא אף אירח את אירועי הפנים של אולימפיאדת לונדון ב-1866.
בכל קיץ אני שב ומטריד את קרובי וידידי עם אותה שאלה קיומית: פירות, מה לכל הרוחות עושים איתם? בין העונים תוגרל פרוסה של עוגת היער השחור. תשובות כמו “אוכלים”, “ריבה” ו”סלט” לא יתקבלו.
“לפני” – חדר האוכל בבסיס פתח תקווה לפני ארוחת הערב של חג המולד 1944
אנשי חיל האוויר המלכותי הבריטי היו ידועים בחיבתם לבירה. עד כמה שידוע לי זו היתה זרוע האוויר היחידה בהיסטוריה שעשתה שימוש באמצעים מבצעיים כדי להבטיח אספקת בירה סדירה לאנשיה, כולל באמצעות הצנחה.
הסיפור המפורסם ביותר בהקשר זה הוא על ספיטפייר הבירה. בקיץ 1944 התנהלה המערכה על נורמנדי וחיל האוויר הבריטי החל להפעיל מנחתים קדמיים בראש הגשר המתרחב. צוותי הקרקע והאוויר שפעלו במנחתים אלה השמיעו עד מהרה קריאה נואשת לאספקה של בירה. הפיקוד הבריטי היה מודע לצורך ובגלל שלא היתה יכולת להעביר את הנדרש באמצעי האספקה הצבאיים המסורתיים, אלתר חיל האוויר פתרון יוצא דופן.
הנסיעות האחרונות שלי לצרפת מתאפיינות באוכל טוב ויין מחורבן ואני מתחיל לחשוב שאולי הצרפתים לא כאלה מבינים ביין, כמו שנהוג לומר עליהם. טוב, חלקם מבינים מאד, אבל רשימת האזורים בצרפת בהם היין משעמם במקרה הטוב ורע במקרה הרע הולכת וגדלה. אולי משהו אצלי לא בסדר? בטוח, אבל זה לא שייך לענין. הנסיעה האחרונה היתה לפרובאנס. אחרי ביקור בשלושה יקבים וטעימות בכמה ירידים התייאשנו, אחי ואני, והפסקנו לנסות להבין את היין האזורי. הוא או חמוץ או מר ובכל מקרה, לא לטעמנו. היין הכי טוב ששתינו היה דווקא מעמק הרון, שקנינו במחיר מגוחך באחד מאתרי ה"לונה פארק" של רשת carrefour.
