רשומה זו היא מחווה לחברי כתום השיער שנשאר נאמן לרשת ההמבורגרים הישראלית במשך כל אותן שנים על אף הירידות הבלתי פוסקות של חבריו. כבר די מזמן חשבתי להכין לו שוקופאי ליום ההולדת ואיכשהו זה נדחה ונדחה. נצלתי את ההזדמנות לעשות זאת סוף סוף בפיקניק ברמות מנשה.
בפעם השניה בחיי הייתי במסעדה שקשורה אל תעשיית הרכב הגרמנית ושרדתי כדי לספר על כך. למי שלא שמע על “מפעלי המנועים הבוואריים” מדובר בחברת BMW, אשר מפעילה במינכן תשלובת של מוזיאון ומרכז מבקרים מפואר. חוץ מאוכל מעניין, יש שם גם כלי רכב.
לפני שיצאתי לבקר במוזיאון BMW, בדקתי את האפשרויות הקולינריות וראיתי שיש שם קפיטריה מושקעת מאוד. אחרי הביקור במוזיאון המעניין, אבל בעייתי מבחינה היסטורית, פניתי לקפיטריה. מבט במקום ובתפריט הבהיר שאכן מדובר בקפיטריה מושקעת במיוחד, אבל היא היתה עמוסה במבקרים שגם הם חשבו שהגיע הזמן לארוחת צהרים. החלטתי לעבור את הגשר המחבר את המזיאון אל מרכז המבקרים ולחפש שם אופציה לארוחה. מיד אחרי הכניסה שמתי לב למסעדה קלילה בשם “בווארי” שנראתה מעוצבת ומעניינת. למרות שהיא נמצאת בחלל המבנה הענק, מעצביה הצליחו ליצור בה רושם של ישיבה בגינה. כן, אני יודע שכך נראות חלק מהמסעדות הגנריות של קניונים, אבל כאן היה ברור שמדובר במשהו אחר. בירור אצל המארחת הבהיר שיש מקום לסועד יחיד וכך הובלתי אחר כבוד לשולחן.
צלע עם עצם נקיה מהסחות דעת
בשר בקר ישראלי יכול להיות טוב? בודאי שלא, זאת התשובה המקובלת וההגיונית. בעקבות שמועות ששמעתי על בשר ישראלי אחר ערכתי לא מזמן ניסוי והתוצאה היתה מפתיעה.
מזמן לא היה לנו כאן פוסט בשר רציני. נראה שמאז שעורכנו עבר לצד האפל מפלס ה-B12 בשפונדרה ירד משמעותית. חווית בשר מעניינת שאירעה לי לאחרונה מהווה עילה טובה לחזור למקורות.
לפני מספר חודשים הזדמן לי לקרוא על מבחן טעימות השוואתי שנערך באחד ממקדשי הסטייקים בת”א ושבו סטייקים מבקר רמת הגולן קיבלו את הציונים הגבוהים ביותר בהשוואה לאושיות בקר כמו אנגוס אנגלי ושרלואה צרפתי. לקראת אירוע שדרש ארוחה טובה החלטתי לנסות בעצמי. הבחירה הטבעית לקנייה היתה מעדניית איוו בירושלים – בית מרקחת ידוע ומוכר שאנשים כמוני מגיעים אליו רק לרגל אירועים מיוחדים, וגם זאת אחרי נטילת הלוואה בבנק. יחד עם זאת, בעל הבית ידוע כאחד המומחים הגדולים ביותר בארץ לבשר. הנתחים בויטרינה נראו מעולים ואחרי התלבטות לא קצרה החלטתי לקחת סטייק צלע עם העצם במשקל של כ-650 גרם וטיבון עגל במשקל של כ-700 גרם – שניהם מבקר רמת הגולן שיושן במקום. ליד הכניסה ניתן לראות את מקרר היישון של המעדניה ובפנים היו כמה נתחים מרשימים מאוד ממקורות שונים.
אניה פון ברמזן, אמנות הבישול הסובייטי: ממואר על אוכל וגעגועים, הוצאת הכורסא וידיעות ספרים, 2016.
"אדם אוכל מרק במסעדה במוסקבה ולפתע מגלה בתוכו בורג חלוד. הוא קורא למלצר ומתלונן. המלצר עונה לו: 'טבריש, בשביל 25 קופיקות ציפית לקבל את כל הטרקטור!?'".
תרבותה של ברית המועצות היתה לכל אורך תקופת קיומה תעלומה גדולה לעולם שמחוץ לה. בתקופת המלחמה הקרה השקיע המערב אין-סוף משאבים בניסיון לפצח את התעלומה. אחד הרמזים הגדולים למתרחש בברה"מ היו אין-ספור הבדיחות הפוליטיות שזלגו למערב. במהלך קריאת הספר לא יכולתי שלא לחשוב על הבדיחות הסובייטיות הרבות ששמעתי לאורך השנים, בייחוד לאור שימוש בחלק מהן בתוכו.
תפסתי פינה מוצלת ללא שכנים בפסטיבל להצגות ילדים בחיפה והתייחדתי עם תפוח. נגשה אלי אם צעירה, דוחפת עגלה גדושה בתינוקת.
"אתה יושב פה רגע?", שאלה.
"אה… כן?", עניתי בתמיהה לאן מובילה השאלה.
"יופי", אמרה, "שים עליה רגע עין, אני הולכת לעשות פיפי".
השאירה אותי עם עגלה וילדה המומה ונעלמה בשיחים מאחור. כעבור דקתיים חזרה והודתה לי.
כזה עוד לא קרה לי. כבר אמרו לי שאני משרה אמינות ובטחון, אבל זה מוגזם. התופעה, שאגב מקובלת מאד גם בצרפת, נקראת שם pipi rustic, כך פיטר מייל.
