שיעור בערבית, שלהי כתה י'. התלמידים מכונסים בכתה, המורה מדברת, אני עסוק בלנגן על גומיה קטע בס של אולארצ'יק מ"ערב חד פעמי קונבנציונלי". אנחנו שישה תלמידים, מורה וארון. זהו, אין עוד מקום בכתה. כשאתה מנגן על גומיה כולם שומעים. אומרת המורה:
"עודד, מה אתה עושה?"
– "הממ?"
"מה אמרתי?"
למרות שהייתי מרוכז מאד בגומיה, הצלחתי איכשהו לחזור במדויק על המשפט האחרון שהיא אמרה, אבל זה לא בדיוק מה שהיא רצתה לשמוע (או בדיוק לא). לפעמים אנשים אומרים דברים שהם לא מתכוונים אליהם. על כל פנים, במקום לשבח את חלוקת הקשב המופלאה שלי, היא צעקה עלי (לראשונה בחיי): "עוף החוצה!".
אני דווקא אוהב את הספריה, מצאתי חוברת אסטריקס נחמדה לקרוא.
יום אחר, אותה כתה, אותה מורה, אותו אני. מאחר לשיעור (לראשונה בחיי).
– "שלום, מצטער על האיחור…"
"אתה מצטער?"
– "לא, אבל חשבתי שתשמחי שאמרתי"
"עוף החוצה!!" (פעם שניה ואחרונה בחיי האקדמיים)
אני דווקא אוהב את הספריה, מצאתי ספר טוב של קלנסי. לא חולפות 10 קטנות ואייל מגיע, קצת אחריו עדו, עם חיוך על הפנים, אלעד וצפרא מיד אחר כך. רק מורן נשארה בכתה. מעניין, מורתנו לא היתה עצבנית כל כך בתחילת השנה. כנראה שעשינו משהו לא נכון. או שהיא.
מפה לשם, גיליתי שגורמים חתרניים שתלו מלפפונים בג'ין שלי.
להמשיך לקרוא ←
