טארט ריקוטה וצנוברים שיצא בסה”כ בסדר, חוץ מהקלתית החרוכה
בצקים יכולים להיות מאוד אכזריים. בד"כ יש להם רצון משלהם והם נוטים להתפרע. אחד הבצקים המפחידים ביותר הוא בצק פריך. כמו בצק העלים, שהוא כנראה הארכי-רשע של הבצקים, בצק פריך צריך לנוע אחרי כמעט כל שלב אל המקרר או המקפיא. בשלבי הביניים הוא נוטה להתנהגויות הבאות:
1) תערובת הבצק מסרבת להפוך לכדור. גם אחרי שמוסיפים קצת מים קרים נשארות מובלעות מתפוררות וכיסי חמאה.
2) הוא מתפרק ברידוד. תחילה הבצק קשה (היה במקרר, כן?) ואז תוך שניות, בעיקר בקיץ, הוא הופך לסוג של רביכה נמסה-מתפוררת. עד שמגיעים לעובי הרצוי של חצי ס"מ הבצק נמצא במצב צבירה אמורפי.
3) עכשיו השאלה היא איך מפרידים אותו ממשטח הרידוד? כשמשתמשים בשיש, כל הקמח שמפזרים לא עוזר כי הוא נספג מהר ברביכה. פעם ניסיתי לרדד בין שני ניילונים וזה נגמר רע אף יותר. הפטנט הוא לגלגל את עיגול הבצק על המערוך תוך שימוש בחותכן בצק להפרדה מהמשטח. לא היתה מזיקה יד שלישית בביצוע פעולה זו.
4) העברת הבצק לתבנית בעזרת המערוך דורשת תמרון אקרובטי שתמיד מסתיים בגוש בצק מתפרק שיושב על הצד ובהדבקה ידנית של הקרעים לתבנית.
5) לרוב אחרי כל שלבי האפייה (עיוורת וסופית עם המלית) הבצק יוצא קשה ולא נעים לחיך – כמו בטארט הריקוטה שלמעלה.
