לפני מזמן מאד פסעתי לתומי ברחוב עירוני לח, כשמולי צעדה ללא שָלַנטיוּת כִּתת ילדים יסודיים בהחלט. מבוגרת אחראית אחת בראש הטור, חברתה במאסף ובסך – הדרדקים. כולם עקפו את ערימת החצץ שעל המדרכה, חוץ מצעיר אחד שעבר אותה מלמעלה. חייכתי בעונג רב, אני צופה לו עתיד גדול!
ברם, המאספת פנתה אליו בטון פדגוגי ואמרה: "למה?? למה אתה עושה את זה?"
הוא לא ענה ואני הזדרזתי ללמד עליו סנגוריה: "כי אפשר! כי זה כיף!!"
לא נשארתי להקשיב לתשובתה הקולנית ומיד החלה לנסר במוחי תהיה על השאלה המיותרת הזו, למה?
ישנם אינספור מחקרים על קבלת החלטות במצבי משבר. כולם מדגישים את הצורך באיסוף מסודר של מידע, ניתוחו וביסוס התהליך המוביל לקבלת ההחלטה על בסיס התובנות שעולות מניתוח זה. נוצר הרושם שבחודשיים האחרונים קבלת ההחלטות של ממשלת ישראל מבוססת על קריאת עטיפות של מסטיק בזוקה. הדוגמה הטובה ביותר לכך הוא הדיון שהיה מאז יום חמישי שעבר בנוגע לסגירת המסעדות ובתי הקפה.
ביום שני אחה"צ, כאשר החרב עדיין תלויה על הצוואר (דחית הביצוע ליום שלישי, המלצת נגד של ועדת הקורונה, החלטה סופית בערב, אח"כ בבוקר. נכון לזמן העלאת הפוסט, המהלך נדחה…) התמודדתי עם סוגית קבלת ההחלטות במלוא כובדה. החלטתי ללכת להיפרד ממקומות אהובים, כי במצב העניינים הנוכחי, סגירה זמנית תהפוך בסבירות גבוהה לקבועה. אז לאן הולכים?
אלי ומורן מפנים את הקזינו
בשבוע שעבר התבשרנו על שני קורבנות קולינריים נוספים של משבר הקורונה: נורמה ג'ין בת"א וקזינו דה-פריז בי-ם. בשני בתי מרזח משובחים אלה לא ביקרנו הרבה בשנים האחרונות (פעם אחרונה שלי בשניהם היתה לפני כשנתיים), אבל שניהם זכורים לטובה מסיבות שונות. לנורמה הגענו בגלל מבחר מרשים של בירות מעניינות מהחבית, ונשארנו בגלל האוכל המשובח (מישהו אמר הנקניקיות של אלן טלמור?), האווירה ואוסף הוויסקי המצוין. בקזינו לא הרביתי לשבת בגלל בירות פחות מעניינות ואוכל פחות מעניין (חוץ מפלטת הבשרים הקרים), אבל תרומתו לפריחת השוק בתקופתו הטובה היתה עצומה והוא משך אליו קהל מקומי ססגוני.
לילות טובים יותר בקזינו
מעבר לכך, היה זה מפעל של אלי מזרחי ובתו מורן – המשפחה שהמציאה במידה רבה את השוק מחדש. במקור רציתי להקדיש את הרקוויאם הזה לנורמה ולקזינו, אבל כאשר עברתי על התמונות המצהיבות שבתיקים (הפיקסלים של פעם לא היו משהו) נזכרתי בסגירות כואבות אחרות שאירעו בשוק לפני בוא הווירוס.
אחד הכריכים שהיו חביבים על האינדיאנית הגדולה בימי בית הספר היסודי היה פּאן קוֹן טוֹמאט (pa amb tomàquet) הקטלאני. במקרה שאלתי אותה פעם משהו על זה והיא ספרה לי שיש ילדה אחת בכתה שבכל יום לוקחת לה בכח את הכריך ולא עוזר שהיא מבקשת ממנה להפסיק עם זה. באחת הפעמים אף הגדילה עשות ולקחה מהתיק של בתי את קופסת האוכל שלה, פתחה ולקחה לעצמה את הכריך. חמתי בערה בי ולמרות זאת, בחרתי לכתוב בעדינות לאמה של הבריונית הקטנה הודעה בנוסח הבא:
"הי, שמעתי שהבת שלך אוהבת את הסנדוויצ'ים שאני מכין לבת שלי. זה המתכון:
קולים פרוסת לחם, משפשפים עליה שן שום, חוצים עגבניה ומשפשפים גם אותה על הפרוסה, מעל זה שמן זית ומלח."
תשובתה של האם החצופה/אטומה הבהירה שהיא לא מבינה את הרמז:
"תודה על המתכון, ניסיתי, אבל היא אומרת ששל הבת שלך יותר טעים."
!!Of course, you realize, this means war
אני אוהב את הבקרים של ימי שישי. אין לחץ, הצמחונית לא ממהרת לעבודה ואפילו האינדיאניות רגועות. אחרי שמפזרים אותן לאקדמיות השונות ומוודאים שהן מפוזרות היטב, הצמחונית הולכת ליוגה שלה (ניסיתי גם, אבל זה עושה לי כאב ראש והמדריכות מעצבנות אותי – נראה אתכם נושמים מהברך!!), העתון נוחת בשעה טובה על שיח הלואיזה שפיתח עמידות עם השנים, הקפה שלי רותח במקינטה ודורי משבוע שעבר מהגג מרמקולי המחשב המרושתת. אחרי שנגמר הקפה נפתח בקבוק היין ואני מתעמק בערסל ובתשבץ תרתי משמע. כשהראש מסודר לא דרוש לי בשר, יום שישי כבר הגיע – השבוע נגמר.
"מה אתה מבשל?", שאלה הצמחונית
"נזיד עדשים", עניתי
"אבל חם…"
אני עושה זאת במזיד!
