דוקטור, יש לי בעיה: אני לא אוהב לזרוק דברים – זה לא חוקי במשפחה שלנו. לא מטעמי אגרנות כפייתית, חלילה, כי אם מטעמי "חבל, אולי אפשר יהיה להשתמש בזה פעם", שזה כידוע, תירוץ של מתכחשי אגרנות כפייתית. ואמנם, חלק ניכר משפצו"ריי המוצלחים ביותר הורכב מחלפי חילוק ששמרתי ליום סגריר, פן יחסר. “את רואה, מזל שלא זרקנו את זה!”
אחייני הצעיר, אורן הקטן, חגג בתופים ובמחולות יום הולדת שנה. הכנתי לו במתנה צי של כלי רכב מענפים בגדלים שונים שמצאתי בגינה, בעיקר בעזרת גרזן וסכין גילוף. אולי הם לא מושלמים וצריך קצת דמיון כדי להבין אותם, אבל זה יצא פשוט, אקולוגי וקצת כמו שצעצועים היו פעם. נהניתי מכל רגע.
הצי! לבריאות…
לצמחונית שלי יש תחביב חדש – היא מחכה שאצא מהחדר ואז מתחילה לדבר. אני שומע הכל מהחדר השני וממשיך את השיחה כמה דקות אחר כך כשאני חוזר, די מבסוט מעצמי, אבל עושה רושם שזה לא מרשים אותה במיוחד. מצד שני, כשאני מדבר היא לא תמיד שומעת ואני מתרגז שאני צריך לחזור על עצמי. אנחנו שומעים ומדברים בסקאלות שונות. לאחרונה רופאה חובבנית אישרה לה שהשמיעה שלה בסדר גמור והציעה שאולי הבעיה אתי. פחח… בחיי, פעם ראשונה בחיים שלה שמעה עלי, לא בדקה לי לא דופק, לא עין, לא אוזן, לא שתן – שום דבר!
(מקור התמונה: YouTube.com)
בשנים האחרונות הפכתי להרבה יותר רגיש לרעש*. במקומות ציבוריים, ברחוב ואפילו בבית. יש ארוחות משפחתיות שאני לא יכול לשאת את הרעש ופשוט עוזב את השולחן. לא אחת אף הנוכחים מוצאים את עצמי עם אטמי אזניים.
החורף חזר וקר. 14 מ"צ בבית. בדרך כלל, אני לא קר לי, אני, אבל עכשיו יוצאים לי אדים מהפה כשאני נושף וכפות הרגליים שלי כואבות מקור הרצפות. על האינדיאניות, לעומת זה, זה בכלל לא עושה רושם, הן יחפניות ואינדיאניות בכלל.
באותו אמש קר ונמהר קבלתי אות מצוקה מאמא שלי, שהיא לא מצליחה להשיג רוטב ווסטרשיר עבור מרק הבצל המפורסם שלה. אכן מצוקה. ואם זכורני נכונה, ואני – זכורני, מרק בצל ללא רוטב ווסטרשיר משול למשהו ללא משהו. אז יצאתי לצוד. עם עלות הלבנה אתרתי בחושיי החדים בצרכניה נידחת במושב בסביבה המידית שלנו שבעה בקבוקים מעלי אבק של רוטב הווסטרשיר הנכסף ונזדרזתי חיש לרכוש שניים פן יחסר.
מדריך לארוס הכבד במיוחד ששחר סחב למעני מהודו, גורס שהרוטב האנגלי התגלה ככל הנראה בדרום מזרח אסיה (בנגל) על ידי סר מרקוס סנדיס, יליד מחוז וורסטר. כשחזר הביתה עם מתכון, בקש מהכימאים Lea ו-Perrins שיכינו לו כזה. הם ערבבו שום, בצל, תמרהינדי ואנשובי בחומץ ויצא להם משהו איום ונורא. אחרי זמן תסיסה והתיישנות של כמה שנים בחומץ בחבית שנשכחה במחסן, הם טעמו שוב וראו שזה דווקא לא כל כך נורא. בשנת 1838 הרוטב החום המותסס הפך למסחרי.
מדובר בסיפור יח"צ יפה שגלין יוז, הבחור שאחראי לאתר 'פרויקט המזונות של אנגליה', טוען שהוא פשוט לא נכון. הוא חקר ומצא סיפור אחר לגמרי לגבי מקורו של הרוטב, עם הוכחות מקטעי עתונות אנגליים. על כל פנים, ויקיפדיה מספרת שבשנת 1876 הכריע בית המשפט העליון באנגליה ש'לי ופרינס' אינם הבעלים של הסימן המסחרי ווסטרשיר.
הכיבושים האחרונים
מפעם לפעם אני נוטל יוזמה ומחליט להכין מעדן כלשהו שבד"כ ניתן למצוא ארוז ומוכן בסופרמרקט. לצערי, חלק גדול מהניסיונות להכין בבית משהו שמקצועני התעשייה כבר פיתחו לפני למוצר מוגמר מסתיים בעוגמת נפש. הרי מספר דוגמאות.
זיתים טיפשים – הכנת זיתים רגילים היא תהליך ארוך יותר מגלות בבל, אבל ישנה דרך לכבוש זיתים בתהליך קצר יותר, כפי שכתב פעם בעל ביתנו (בכלל, הוא הולך לככב כאן – אל תקשיבו לו!). אחרי שנים רבות שאני עובר ליד עצי זית עמוסים ומתלבט מה לעשות בנדון, החורף החלטתי לעשות מעשה. אספתי, חתכתי, השריתי להוצאת מרירות, הכנתי תערובת כבישה, חיטאתי, מילאתי, השהיתי. ומה יצא? קוסא מחשי. כן, זה אכיל, בלית ברירה, אבל זיתים מפחית השימורים הפשוטה ביותר טעימים יותר.
