בזמן שדן בנה אורווה בקיבוץ שלו, אני בניתי לי סוס. לא סתם סוס, סוס גילוף! רציתי פינת גילוף נוחה עם מלחציים בגינה וזה ענה בדיוק על הצורך. המלחציים עוזרים מאד בגילוף של כוסות, כפות, קערות וכדומה.
בושלו לאחרונה
מחשבות כפירה על ליקוט
כבר שנים שאני מסתובב בעונות המתאימות בשדות ובגינות ומלקט כל מיני צמחים שנמצאים אתנו לרגע או שניים. בחורף ובאביב הזה פעילות הליקוט הצטמצמה אמנם הודות למיני סגרים ונסיבות פרטיות שונות, אבל היתה סיבה נוספת ליבול הדל. הגעתי למסקנה שרוב הדברים שמלקטים לא ראויים להיכנס לסיר או למחבת. בסופו של דבר, לרוב העלים והגבעולים יש טעם של כלום במקרה הטוב, וטעם כמו פנימית של אופניים במקרה הרע. ברוב המקרים חייבים לשלב אותם עם כמה מרכיבים טעימים יותר כדי שיצא מהם משהו אכיל.
פורסם בקטגוריה אז"ש (אז זהו, שלא!), הגיגים, עשבי תבלין
4 תגובות
מי מרח שום ירוק??
דוקטור, יש לי בעיה: אני לא אוהב לזרוק דברים – זה לא חוקי במשפחה שלנו. לא מטעמי אגרנות כפייתית, חלילה, כי אם מטעמי "חבל, אולי אפשר יהיה להשתמש בזה פעם", שזה כידוע, תירוץ של מתכחשי אגרנות כפייתית. ואמנם, חלק ניכר משפצו"ריי המוצלחים ביותר הורכב מחלפי חילוק ששמרתי ליום סגריר, פן יחסר. “את רואה, מזל שלא זרקנו את זה!”
הצי של אורן
אחייני הצעיר, אורן הקטן, חגג בתופים ובמחולות יום הולדת שנה. הכנתי לו במתנה צי של כלי רכב מענפים בגדלים שונים שמצאתי בגינה, בעיקר בעזרת גרזן וסכין גילוף. אולי הם לא מושלמים וצריך קצת דמיון כדי להבין אותם, אבל זה יצא פשוט, אקולוגי וקצת כמו שצעצועים היו פעם. נהניתי מכל רגע.
הצי! לבריאות…
מר פיאניסימו וגברת פורטיסימו
לצמחונית שלי יש תחביב חדש – היא מחכה שאצא מהחדר ואז מתחילה לדבר. אני שומע הכל מהחדר השני וממשיך את השיחה כמה דקות אחר כך כשאני חוזר, די מבסוט מעצמי, אבל עושה רושם שזה לא מרשים אותה במיוחד. מצד שני, כשאני מדבר היא לא תמיד שומעת ואני מתרגז שאני צריך לחזור על עצמי. אנחנו שומעים ומדברים בסקאלות שונות. לאחרונה רופאה חובבנית אישרה לה שהשמיעה שלה בסדר גמור והציעה שאולי הבעיה אתי. פחח… בחיי, פעם ראשונה בחיים שלה שמעה עלי, לא בדקה לי לא דופק, לא עין, לא אוזן, לא שתן – שום דבר!
(מקור התמונה: YouTube.com)
בשנים האחרונות הפכתי להרבה יותר רגיש לרעש*. במקומות ציבוריים, ברחוב ואפילו בבית. יש ארוחות משפחתיות שאני לא יכול לשאת את הרעש ופשוט עוזב את השולחן. לא אחת אף הנוכחים מוצאים את עצמי עם אטמי אזניים.
