“איזה ילד זה ששון!
זה לא ילד קונפקציה, זה ילד עבודת יד, תאמין לי. מה הוא רצה בחיים נתתי לו:
יום אחד אמר "רוצה אילת", שלחתי אותו לאמריקה. התחשק לו אופנוע, קניתי לו אוטו. עוד לא היה תינוק, אמרו "צריך מוצץ דחוף לששון", רצתי על המקום, קניתי לו חצוצרה.
העיניים שלי זה ששון, תאמין לי.”
(הגשש החיוור, חתונת הדמים / יוסי בנאי)
איזה ילד זה אורן!
עוד לא היה בן שנתיים, אמרו "צריך לדעת לספור", רצתי על המקום, הכנתי לו שרשרת עם מספרים בעברית וערבית.
אנחנו לבאנה כבר באנו בעבר. מאז התחלפו הבעלים, התפריט והאננסים, אבל השרות המצוין, הצבעים והיצירתיות הקולינרית נשארו במטבח שקל כל כך להיות ציני ומרושע כלפיו. הצמחונית אומרת על זה: "אל תהיה מרושע".
האינדיאנית הקטנה שוב פשטה עם כוחותיה על מתחם הלונה פארק ולנו היו כמה שעות להעביר בחולות תל-אביב-יפו. יש לי טענות קשות לגבי הריח העז שעולה לך לראש ברחובות העיר, אבל חשבתי שלא יהיה זה ראוי לפרט ברשומה חיובית כל כך על המסעדה. אז שכחו מזה.
הכל התחיל מעודף דלעת בבית. הארגז האורגני השבועי שלנו מסב לנו הנאה רבה מתמיכה בעסק מקומי וגאווה בחקלאות הישראלית. בכל עונה יש לנו אתגרים חדשים לניצול יעיל של לפחות אחד הירקות. עכשיו (קיץ) אלו הדלעת והגזר, בחורף זה כרוב וסלרי (כמה בלאדי מרי אפשר כבר לשתות?)
על כן, שמחנו מאד כשהאינדיאנית הקטנה בקשה שנכין מק אנד צ'יז. בת ה-12 הזו היא הטבעונית המתמידה ביותר בבית ועל כן נרתמה אמהּ למשימה לאיתור מתכון ראוי. לאף אחד מאתנו לא יצא לאכול מק אנד צ'יז כהלכתם, כך שלא היה למה להשוות את התוצאה.
לא נראֶה לי. בכלל.
מכירים את הביטוי האופנתי הזה: "הכל בסדר" וגרוע ממנו: "אל תדאג, הכל בסדר"?
אני דואג! פעם "הכל בסדר" היה פשוט "הכל בסדר", או "הרוב בסדר", או "לא משהו, אחי, בוא לא נכנס לזה", אבל בשנים האחרונות כשמישהו אומר לי שהכל בסדר אני מתחיל לדאוג. ברור לי שמשהו קרה, שעשיתי משהו לא טוב, שהעלבתי, שפגעתי, שהרסתי הכל ושיזכרו לי את זה לנצח.
-“יהוחפז, מה קרה? אתה נראה קצת כעוס…”
–“הכל בסדר, אחי”
לי זה נשמע יותר כמו: "זה לא בסדר, אבל אין לי כח להסביר לך, ממילא אתה לא תבין!". גם כשזה נאמר עם החיוך המרגיע אך אפעס מאולץ: "הכל בסדר. חכה, חכה, נתראה בבית המשפט!!"
הקיבוצניק, אותו לוחם סיירת, יחפן שלא מפחד מכלום – לא מנחשים, לא ממחבלים, לא מסוניה ולא מחושך. כן, כן, אותו פלאח שיורד מזיע מהטרקטור, חסון, שרירי, אבל רגיש. רגיש בתחת שלי, רגיש… מה נסגר אתו? למה הוא לא אוכל כבד או ביצה קשה? מה הקטע שלו עם אורז ועדשים? מה עשה לו החומץ שהוא לא מוכן להכניס אותו למטבח?
קיבוץ וקולינריה לא נשמעים כמו צירוף טוב. הקיבוץ הותיר בחלק גדול מבנותיו ובניו צלקות עמוקות: לינה משותפת, תורנויות, גיוסים, תקנונים, דשא שאסור לדרוך עליו, זקנות שרודפות אחריך עם מטאטא וחדר האוכל, הידוע בז'רגון הקיבוצניקי כ'חדרוכל'.
התנועה הקיבוצית תרמה הרבה למדינה (ע"ע שנ"צ), אבל האם גם בתחום הקולינרי? כתבתי בעבר על הפתעתי לטובה מחדר אוכל יוצא דופן במיוחד בקיבוץ סאסא, אבל רוב הסיפורים שאני שומע מחברים וקרובי משפחה עוסקים בחוויות לא נעימות מחדרי אוכל של ילדותם בקיבוץ שמעידים על שריטה קשה. תפסתי כמה יוצאי קיבוץ, לשיחת חברים צפופה על מאכלים שהם לא מוכנים אפילו להריח.
