הכל התחיל מעודף דלעת בבית. הארגז האורגני השבועי שלנו מסב לנו הנאה רבה מתמיכה בעסק מקומי וגאווה בחקלאות הישראלית. בכל עונה יש לנו אתגרים חדשים לניצול יעיל של לפחות אחד הירקות. עכשיו (קיץ) אלו הדלעת והגזר, בחורף זה כרוב וסלרי (כמה בלאדי מרי אפשר כבר לשתות?)
על כן, שמחנו מאד כשהאינדיאנית הקטנה בקשה שנכין מק אנד צ'יז. בת ה-12 הזו היא הטבעונית המתמידה ביותר בבית ועל כן נרתמה אמהּ למשימה לאיתור מתכון ראוי. לאף אחד מאתנו לא יצא לאכול מק אנד צ'יז כהלכתם, כך שלא היה למה להשוות את התוצאה.
לא נראֶה לי. בכלל.
מכירים את הביטוי האופנתי הזה: "הכל בסדר" וגרוע ממנו: "אל תדאג, הכל בסדר"?
אני דואג! פעם "הכל בסדר" היה פשוט "הכל בסדר", או "הרוב בסדר", או "לא משהו, אחי, בוא לא נכנס לזה", אבל בשנים האחרונות כשמישהו אומר לי שהכל בסדר אני מתחיל לדאוג. ברור לי שמשהו קרה, שעשיתי משהו לא טוב, שהעלבתי, שפגעתי, שהרסתי הכל ושיזכרו לי את זה לנצח.
-“יהוחפז, מה קרה? אתה נראה קצת כעוס…”
–“הכל בסדר, אחי”
לי זה נשמע יותר כמו: "זה לא בסדר, אבל אין לי כח להסביר לך, ממילא אתה לא תבין!". גם כשזה נאמר עם החיוך המרגיע אך אפעס מאולץ: "הכל בסדר. חכה, חכה, נתראה בבית המשפט!!"
הקיבוצניק, אותו לוחם סיירת, יחפן שלא מפחד מכלום – לא מנחשים, לא ממחבלים, לא מסוניה ולא מחושך. כן, כן, אותו פלאח שיורד מזיע מהטרקטור, חסון, שרירי, אבל רגיש. רגיש בתחת שלי, רגיש… מה נסגר אתו? למה הוא לא אוכל כבד או ביצה קשה? מה הקטע שלו עם אורז ועדשים? מה עשה לו החומץ שהוא לא מוכן להכניס אותו למטבח?
קיבוץ וקולינריה לא נשמעים כמו צירוף טוב. הקיבוץ הותיר בחלק גדול מבנותיו ובניו צלקות עמוקות: לינה משותפת, תורנויות, גיוסים, תקנונים, דשא שאסור לדרוך עליו, זקנות שרודפות אחריך עם מטאטא וחדר האוכל, הידוע בז'רגון הקיבוצניקי כ'חדרוכל'.
התנועה הקיבוצית תרמה הרבה למדינה (ע"ע שנ"צ), אבל האם גם בתחום הקולינרי? כתבתי בעבר על הפתעתי לטובה מחדר אוכל יוצא דופן במיוחד בקיבוץ סאסא, אבל רוב הסיפורים שאני שומע מחברים וקרובי משפחה עוסקים בחוויות לא נעימות מחדרי אוכל של ילדותם בקיבוץ שמעידים על שריטה קשה. תפסתי כמה יוצאי קיבוץ, לשיחת חברים צפופה על מאכלים שהם לא מוכנים אפילו להריח.
A lot of people are afraid of getting older and you have to consider the alternative. \ Billy Joel
אני לא בפוקוס
(מקור התמונה: youtube.com, מתוך ‘Deconstructing Harry’)
דני סנדרסון סיפר באחת ההופעות שלו שהוא עשה טיול מסביב לעולם, לקח אתו מצלמה וצילם. כשחזר הביתה ופיתח את הפילמים הוא הגיע למסקנה אחת – העולם לא בפוקוס! ישבתי פעם בבית קולנוע ומיד עם תחילת הסרט נשמע קול רועם ממרכז האולם "פוקוס!". שאר הקהל לא נשאר חייב וקול עונה ולא בקול ענות חלושה ענה: "משקפיים!!". אז לפני שאני צועק שהעולם לא בפוקוס, בואו נפרצף את זה*, נראה לי שהגיע הזמן שאודה שאני זקוק למשקפיים.
*לץ פייס איט / יאיר ניצני
אין סוכר בבית. הפסקתי לקנות כי זה לא בריא. אוּף.
יש תחליפים: דבש מעמק חפר, סילאן מבקעת הירדן ולפעמים האינדיאנית הקטנה משכנעת אותי בעורמה לקנות מייפל מקנדה.
ברם אולם, כשיש מצב לריבה, אני קונה מעט סוכר כדי לשמר את זכרונות הטעם והעונה (יצא לי איל שני לא בכוונה). וכך הכנתי ריבת פלפלים עם וניל כמו ששייקה היה מכין במסעדת 'מורגן' הזכורה לטובה, כתוספת לגבינה.
ואמש אחד, באחת הקאיפיריניות, החלטתי להשתמש בה במקום סוכר. אח… יצא טוב.
