אחותי ספרה לי על קונדיטוריה טובה ברמת ישי במרכז המסחרי הישן. המקום נקרא על שם שתי סבתות – אווה ובתיה.
(מכל טוב הארץ)
לא נותרה ברירה, נגשנו לבדוק. המקום קטנטן עם שולחנות פזורים בחוץ. הוויטרינה גדושה במאפים מפתים מאד וכל שנותר הוא להצביע ולומר "אני רוצה מזה וזה וזה וזה וזה וזה, פלוס זה וזה ואספרסו כפול, בבקשה!"
בדרך כלל אני היחיד בבית שאוכל פטריות כשאני קונה אותן. המטרה העיקרית היא להכניס אותן לחביתה או רוטב לפסטה. לרוב יוצא שאני פשוט אוכל אותן חיות. אני מאוד אוהב פטריות חיות.
אבל ערב אחד הייתי צריך משהו אחר…
מדי פעם אני נזכר בקטע ישן שיש לי על קלטת אודיו ומרגיש צורך לתמלל אותו במדויק, לשקלט – לשחזר קלט. מערכת הסטריאו הישנה שלי (כן, אני עתיק) מראה בשנים האחרונות סימני הזדקנות מדאיגים: המגש של הדיסקים לא תמיד נפתח, לא תמיד נסגר, הדיסק לא מזוהה – בעיות שנפתרות בדרך כלל, למרבה המזל, עם צ'פחות קטנות במקומות הנכונים. חלק מהשירים לא מושמעים, או "קופצים", למנוע של הטייפ אין מספיק כח למשוך את הסליל, הכפתור של הווליום לפעמים מגביר במקום להחליש, עצוב, עצוב… זה כמו לראות קרוב משפחה דועך לך מול העיניים ואין לך איך לעזור לו.
היא ליוותה אותי כל כך הרבה שנים, בתיכון ובצבא; אני מכיר כל איוושה שלה, כל הבהוב, כל רעש לא נכון של סליל קסטה (קחח…) שהולך להסתבך בתוך ה"ראש" של הטייפ. גדלנו יחד – כמה מערכונים הקלטנו, כמה אוספים ערכנו יחד…
(האם תדעו, ילדים, מה הקשר בין שני החפצים שבתמונה?)
אחד הטייפים (A) הפסיק לגמרי לעבוד ושמתי עליו מדבקת הספד: "תקול". זה כּוּלַה מכשיר חשמלי, אבל ההידרדרות שלו מעוררת בי רגשות עצב. מה לעשות, "פלונטר" של פורטיס נשמע בו הרבה יותר טוב מאשר ביוטיוב וגורם לי לקפץ ולנגן ב"גיטרת אוויר" באופן מקצועי מאד, אם יורשה לי לומר. ויורשה.
“מחפש את השקט שלי איתך, כן, איתך.
מחפש מקום להיות אני לבדי.
די, די אני לא יכול יותר:
או לחפש את עצמי –
זה קשה ומי צריך את זה.”
(מחפש את עצמי / סמי בירנבך ורמי פורטיס)
סבתא שלי, דינה, היתה מומחית במיחזור. היה לה פח אורגני במטבח שתכולתו עברה בכל יום אל ערימת הקומפוסט שבמורד הגבעה. שקיות היא היתה משטחת, מקפלת ושומרת בכסא הירוק בתא השקיות הסודי. מי המקלחת הקרים שיצאו עד שהגיעו המים החמים נשמרו בדלי ושמשו להשקיה. לחם ישן הפך לפירורי לחם. מי בישול תפוחי אדמה – למרק! ואת עטיפות נייר המרגרינה היא היתה שוטפת, מדביקה לייבוש על החרסינה במטבח ומשתמשת בהן בתור נייר אפיה.
השזיף, מסתבר, לא נפל רחוק מעץ הסנטה רוזה: יש לנו פח אורגני ליד הכיור ובור קומפוסט בגינה, אנחנו זורקים זבל פעם בשבוע וחצי, ממחזרים נייר, סוללות, קרטון, פסולת אלקטרונית, פלסטיק, זכוכית, בקבוקים ולאחרונה גם כל הגזם נקצץ ונשאר בגינה לטובת חידוש הקרקע.
וראה זה פלא, בכל פעם שאני מכין ברעצלים, בדרך כלל בשבת בבוקר, נשאר על הכיריים סיר הטבילה (האמבט) של הבצק לפני שהוא עובר לתבנית האפיה. בכל פעם מחדש נכמר לבי כשאני שופך את תכולתו אל הכיור. אני מרגיש שאפשר היה לנצל את המים לעוד משהו.
ואם כבר בברים עסקינן, בקרנו לאחרונה בדוסה בר בבן יהודה שטראסה. יום חמישי ב"רבע לארבע היה קרוב לוודאי אחרי הצהריים, זמן מת לחלוטין. מרחוק נשא הרוח את שאון גלי הדיזנגוף", כך כתב אפרים קישון ב'תרגיל ב-3.45'. כתב כל כך מזמן וכמו הרבה דברים שכתב, זה עדיין נכון. בחמישי אחה"צי סטנדרטי אנשים עסוקים בלעמוד בפקקים היוצאים מן העיר הלבנה ולא לחפש איפה לשבת לאכול פת צוהערב. מכיוון שכך, התיישבנו בשמחה צמחוניתי ואנכי במסעדונת ההודית, שלמרבה הפתעתי קיימת כבר משנת 2016 ולא נקלטה ברדאר האוכל ההודי שלי. ריח נפלא אפף את האווירה האטמוספרית. "של קארי, או דוסה", השיבה המלצרית החביבה לשאלתי בנושא.
